ומלאה הארץ פוליגונים מצפצפים לאורכה ולרוחבה - ימה וקדמה, צפונה ונגבה. טוב, נגבה אולי בכל זאת קצת פחות, אם לשפוט לפי זיכרונותיו של דיגי דקל מקיבוץ סמר שבערבה, במרחק של 20 דקות מאילת. "עוד אז, באינתיפאדה, גידלתי את הילדים שלי בלי פחד. אני יודע שבעיר הגדולה ההורים מאוד פחדו כי התפוצצו אוטובוסים. גם אני פחדתי לגבי ההורים שלי; היה האסון של קו 5 וההורים שלי עדיין היו חיים בתל אביב. גם במלחמת המפרץ לא היה כלום, העיקר שיחקנו פה עם ניילונים".
השיחה עם דקל, צלם אומנות, מתקיימת בכניסה למקלט שמשמש גם כסטודיו שלו - מרחב שאותו הוא חולק עם הפעוטון של הקיבוץ. לפני חודשים ביקשו ממנו לסדר קצת חלק מהדברים, לא יותר. כנראה שאין צורך. כבר יותר משנה חלפה מאז שהחלה המלחמה, ובסמר? הס. דממה. הפוליגון כבוי.
בראשית המלחמה, עם תחילת המתקפה המקבילה מלבנון ומעזה, מנתה רשימת היישובים ברי המזל שחמקו מגורל האזעקות אלפי יישובים, רובם במרכז. רשימת המזל הלכה והצטמצמה, עד שנשארו רק עשרות. בסוף ספטמבר עוד ניתן היה למצוא בה כמה יישובים בעמק חפר ששיחק להם המזל - הם נמצאים בדיוק באמצע בין שתי החזיתות העיקריות, ולכן חמקו משתיהן גם יחד. אך המתקפה האיראנית הגדולה של ערב ראש השנה ב-1 באוקטובר, ומתקפה נוספת מלבנון שהגיעה כעבור ימים ספורים, כוונה נקודתית לאזור נתניה והדיחה גם אותם. לפרק הגמר הגיעו שלושה: סמר, היישוב אליפז הסמוך לו והיישוב הקהילתי עזוז שבאזור ניצנה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אלא שאליפז יצאה לאחרונה מהתמונה. ממש באותו הערב שבו פוטר שר הביטחון יואב גלנט, כטב"מ מתימן הגיע ובא לעשות פירואט תעופתי באזור אילת והדליק לראשונה את הצופר של אליפז. המרחק משם לסמר, אגב, הוא כ-4 קילומטרים בלבד – אבל ביישוב הסמוך? שקט מתוח. סמר נותרה, יחד עם עזוז, כצמד היישובים האחרונים בישראל שטרם ידעו אזעקה מהי. ההסבר? אין. אם זה לא היה קיבוץ של השומר הצעיר, עוד היינו אומרים שיש פה נס משמיים.
"השגרה פה כל כך בועתית"
במסגרת החיפוש הנואש אחר מעט שפיות, מפתה לחשוב על מקום שבו יושבים בנחת ומגדלים תמרים בזמן שהעולם בוער. המציאות, כמובן, מורכבת בהרבה: ממש באותו בוקר שבו הגענו צפו כאן ביירוט מסוללה קרובה. "ראינו פה מעלינו הרבה יירוטים בדרך", מסבירה אחת מחברות הקיבוץ. "כשזה הגיע מאיראן רואים את הנחילים, רואים את הפיצוצים באוויר. אנחנו גם מתחת לבסיס עובדה. בקיצור, אנחנו לא נחים פה על זרי הדפנה".
ואנשי סמר עצמם דואגים להבהיר כבר בכניסה: המלחמה הגיעה גם לפה. בטבח בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר נרצח בן הקיבוץ קשת קסרוטי. על כביש הערבה, מול הכניסה לקיבוץ, שלט עץ מעדכן בכל יום את מספר הימים מאז האסון. את הדרך המובילה לשער הקיבוץ דאגו לעטר בכתובות הקוראות לעסקה שתחזיר את החטופים לביתם.
ממש ליד השער ניצבת תפארתה של סמר: חנות התמרים שמזמינה את הנוסעים לאילת פנימה. מיד אחרי ארוחת הבוקר מתייצבת שם סיגל מלכין לעוד יום של עבודה. היא דווקא כן חוותה אזעקה, כשביקרה לאחרונה את משפחתה במרכז. "האמת שמאוד קשה לדמיין את זה בגלל שהשגרה פה היא כל כך בועתית, כך שאין בה שום דבר שמזכיר בכלל משהו מהסממנים של המלחמה - חוץ ממה שמתחולל בתוכנו", היא אומרת. "הילדים שלנו בחלקם מגויסים וחלק מאיתנו קשורים בצורה זו או אחרת למה שקרה ב-7 באוקטובר".
אחרי שבנה סיים שירות מילואים לאחרונה, היא הרגישה צורך לשחרר מעט ולהפחית את צריכת החדשות. "סך הכול אנחנו ממש בבועה, ורק כשאנחנו עולים צפונה לפעמים ונתקלים בזה בעצמנו - שפתאום באמצע הלילה יש אזעקה - אז במקרה שלי זה יצא טוב, כי ישנתי בתוך ממ"ד, אבל זה ממש הזוי. זה מדהים הדיסוננס הזה בין מה שקורה שם לבין מה שקורה פה, זה בלתי נתפס. בכל המובנים, ואני לא מדברת רק על אזעקות".
הצעיר שעבר בין אזעקות ומצא את השקט
אחרי סיבוב ליד המזכירות - שמעליה, אגב, מוצב הצופר הקיבוצי הדומם לעת עתה - מתברר שיש דווקא מקום בסמר שבו כן שומעים אזעקות, בביתו של החבר יגב להב. הבן של להב, כמעט לא ייאמן, הוא חתיכת ג'ינקס. אבל בזכות המזל הטוב של סמר, הוא השאיר את המזל הרע בשער הצהוב.
"הבן שלי היה בנירים (קיבוץ בעוטף עזה שנפגע ב-7 באוקטובר - י"כ) שנה. ואז עזב והיה לתושב בהגושרים (קיבוץ בצפון שסובל מירי מלבנון - י"כ)", מספר להב. "אז הוא ובת הזוג שלו עברו לתל אביב. ביום שהם עברו הגיע הכטב"מ מתימן שכוון לשגרירות ארה"ב ונפל 30 מטר מהמיטה שלהם. ומאז הם פה. מאז הוא בודק את המצב של האזעקות בכל הארץ, במחשב. אני אפילו לא מבין מה הוא עושה שם".
ואיך הוא מסביר את גורלו הטוב של הקיבוץ שלו? "אנחנו אנשי שלום. ואנחנו גם מקום קטן. חוץ מזה, הירדנים הם השומרים הכי טובים. בגלל שאנחנו קרובים לגבול, לא יפגעו בנו. ירדן זו מדינה של בדואים, אפילו שהם מיעוט במדינה שלהם, אבל הם לא אוהבים את הפלסטינים. הם לא ייתנו לשום דבר לקרות", אומר להב בטון מרגיע וממהר לתור הדיקור הסיני שלו.
"העולם שלנו יכול להתהפך ברגע"
לעומת להב האופטימיסט, יש מי שרואה את הסכנה הזו ממזרח אחרת. "העולם שלנו יכול להתהפך ברגע אחד, כי אין פה גדר", מבהירה איילת נווה. "עוברים פה מבריחים ויכולים לעבור פה גם אנשים אחרים עם כל מיני דברים שהם מחזיקים בידיים. אין לנו ממ"דים - אולי רק ל-20 מתוך 80 בתים בקיבוץ. גם אין מנעולים ואין לנו דלתות ביטחון. אבל עזוב, כל עוד לא מחזירים את החטופים, כל השאר בולשיט. אין לנו מדינה עד שהם לא חוזרים. לא מדינה שהייתי רוצה לחיות בה, לפחות".
אחרי 7 באוקטובר, היא מסבירה, האיום נהיה מוחשי יותר: "לפני זה לא היה בכלל במודעות. תראה, יש פה יותר אנשים שעשו רישיון לנשק. אפשר לעשות אידיאליזציה להמון דברים כשאתה לא בתוך המקום ולא חי אותו. אז אפשר להגיד שזה מקסים ויפה ואנחנו כולנו נראים חמודים ומיוחדים. זה סופו של כל בלון. זה לא מחזיק מים, או אוויר. והקיבוץ משנה כיוון עכשיו. זה כמו שכל המדינה משנה כיוון. הכול פה ברוח התקופה כמו שהמשטר בארץ והמשטרים בעולם משתנים".
קיבוץ סמר עלה על הקרקע ב-1976 ועם הגיעו לעולם הביא מודל חדש: לא עוד חיי קיבוץ קולקטיביים. אומנם שותפות, אך מסוג אחר, אינדיבידואלי יותר. בסמר כבר כמעט 50 שנה הרכוש והנכסים משותפים לכל החברים, כבכל קיבוץ שיתופי, אך חופש הפרט מעל לכול. וכך, יכול החבר לבחור בעצמו באיזה ענף לעבוד ובאיזה יום ועל מה להוציא את התקציב האישי שניתן לו. כנראה שרק בפינה כזו מבודדת של המדבר, שלא רבים האנשים שירצו לחיות בה, מודל כה יוצא דופן יכול להצליח. וכעת מה שמרחיק מהפלא הפיננסי-סוציולוגי הזה - של שיתוף ללא שוויון - את מי שעלול לערער אותו, מרחיק ממנו גם את הטילים, הרקטות, הכטב"מים ושאר מרעין בישין.
אלא שכעת יש בכל זאת מה שמטלטל את המודל הייחודי, שזולת סמר אף קיבוץ אחר לא בחר לאמץ. באחרונה החלו דיונים ראשונים לקראת הליך הפרטה שיהפוך את הקיבוץ למתחדש, כמו קיבוצים רבים שכבר עברו את התהליך. מה שאפשר את הפלא הוא ענף התמר המשגשג של סמר, שמחזיקה ב-900 דונם של מטעים המהווים רוב מוחלט של הכנסת הקיבוץ. כל עוד הביקוש לתמר ברחבי העולם גאה, החיים בסמר היו פשוטים ומתוקים כמו סילאן. זה כבר לא המצב.
ה"אבא" של התמר - וממציא הסילאן
מי שמונה לא מזמן למזכיר כדי להיוביל את השינוי הצפוי הוא יוני אלוני שמגיע מיטבתה, הקיבוץ השכן. הוא מתעקש להיפגש ב"סילאניה" ומתמוגג בכניסה: "תריח. זה ריח של כנרת. הדוד שלי נחשב לזה שהמציא את הסילאן; הוא חיפש מה לעשות עם התמרים שהיו נופלים בבית האריזה". עם שמחת חיים מתפרצת שאפשר להרגיש אפילו עד אילת, הוא ניגש להשיק כוס של ברנדי תמרים, עוד תוצר של סמר.
עבור אלוני זו אכן סגירת מעגל יפה. סב-רבו, שמואל סטולר, מחלוצי חוות כנרת ואגרונום בעל שם עולמי, נחשב לאבא של התמר בישראל. העובדה שסילאן נהפך למוצר שקיים היום כמעט בכל בית, היא לא מעט בזכות העבודה של המשפחה שלו.
על השולחן פרוסים כל זני התמרים שגדלים כאן: מתברר שמגדלים בסמר דווקא את הזנים הפחות פופולריים, עוד פרט שייחודי למקום הזה. אחד מהם, ה"זהידי", הוא "זן של בדואים" כמו שמגדיר אותו אלוני. פעם הוא היה פופולרי כייצוא לעזה, בימים שבהם מה שהיה עובר את הגבול לרצועה היה תמרים ולא מחבלים. הזן הזה, כפי שמספר לי אלוני, מגודל היום בעיקר בסמר: "זה מדהים שעם הבדואיות הזו הם הצליחו להתקיים".
"לא תמצא בשום מקום מארז של ארבעה זנים שונים שבאו וחיברו אותם יחד. זה לא תעשייתי, זה לא מהיר. יושבים ועושים את זה ביד. אבל אני, בגלל שאני גם שמן וגם בא ליהנות, כשאני רואה דברים טובים אני אוכל אותם", אומר אלוני ודוחף לפה עוד תמר.
"בקושי רב מצליחים להתפרנס פה"
"זה היה קיבוץ של אנרכיסטים מגניבים שלא מתחילים מהדולר ואז עוברים לעץ, אלא מחפשים לגדל דברים מגניבים. זה אדיר שהם מצליחים לחיות ככה ב-2024, מתמרים וקצת פרות וחשמל סולרי. המציאות טופחת על פניו של הקיבוץ, כי היום במדינת ישראל קשה מאוד להרוויח מהחקלאות, בטח ובטח בפריפריה", הוא נזכר ומדגיש: "יש עלויות תפעוליות מאוד גבוהות לכל הובלה או הולכה, ולכל רכישה של חומרי גלם. זה לא חדלות פירעון וזה לא קטסטרופה כבר היום, אבל כשמסתכלים על הנתונים היום וצופים פני מחר מבינים שיהיה קשה מאוד להיות רווחיים, והיום פה בקושי רב מצליחים להתפרנס, בקושי רב".
"עד 2020 בערך המודל עוד היה יכול לעבוד, בטח במחירי התמרים שהיו לפני", מסביר אלוני. "אבל רק בשנה החולפת נסגרו בחבל אילות שתי רפתות מאוד מצליחות - אצל השכנים מאליפז ומגרופית. בן אדם סביר שואל את עצמו מה קורה ומבין שנהיה הרבה יותר קשה להרוויח מרפת בקצה המדבר, למרות שמחלבת יוטבתה קונה את כל החלב. מתמטיקה פשוטה מאוד-מאוד. בשנה הקרובה סמר צפויה לעבור שינויים שיעשו אותה כמו כל קיבוץ. הגיאוגרפיה תישאר פה, האנשים יישארו אנשים מיוחדים, אבל המודל הכלכלי ישתנה".
אני מקבל איזה רושם שאתה מצד אחד נורא אוהב את כל מה שקורה פה, ומצד שני מאוד מסויג.
"אני כבר איזה דור רביעי או חמישי לקיבוצניקים ולא עבדתי יום אחד קשה בחיים שלי. גם מהצד של אשתי. אנחנו חמישה משישה אחים ביטבתה. רק אחד יצא 'נורמלי' והלך להיות טבעוני בתל אביב. אז אני נשמע ציני אולי, אבל אני מת על זה. מה שקורה פה זה מדליק ואדיר. ואני השכן מה'עיר הגדולה' ליד שחיה רק ממחלבה, מתעשייה קשוחה ששטראוס שמה בה הרבה כסף, ופה מחזיקים מעמד בתנאים הרבה יותר קשים. אותי זה מדליק. אבל הגענו למצב שחייבים לשנות".
"מתוך 200 ומשהו קיבוצים שיש בארץ ישראל השלמה, נשארו פחות משלושים שיתופיים. לצערי הרב ולצערם של כל הרומנטיקנים: It is what it is, זו המציאות. וגם אני רומנטיקן, אבל הריאלי שאני מבין שלא כל המקומות התמזל מזלם להיות בעלים של מפעל מאוד מצליח".
"מבחינתי, שיחתימו דרכון במצפה רמון"
ומה הוא חושב על היעדרן של האזעקות בסמר? "בניגוד לדעה הרווחת, יש לנו פה הרבה מזל בערבה", מצהיר אלוני. "בגלל זה נשארתי פה ובחרתי לגדל פה את שלוש בנותיי הנהדרות, ואני מתכוון לחיות פה לנצח. כל המאה קילומטר הזה עד אילת, קצה המדבר, זה הדבר הכי טוב שיש למדינת ישראל. והחלק הזה לא נחשב לחלק מארץ ישראל המקראית. אז כבר בתנ"ך, שאני לא מאמין בו כמובן, לא כללו אותנו. היינו אקס-טריטוריה כבר שם. אז איך שלא תסובב את זה אנחנו לא קשורים. מבחינתי, במצפה רמון צריך להחתים דרכונים - כוחנו בניתוקנו".
הולכים לאכול צוהריים. בסמר כמאה חברים בלבד, וחדר האוכל בהתאם, פצפון. באחד השולחנות מתגלגלת שיחה על נפילה ישירה שהייתה הבוקר בראש פינה, ומסתבר שפגעה בבית מכרו של אחד מהחברים. ניתוק, כבר אמרנו, אין כאן. מחוץ לחדר האוכל מתקיים מפגש פסגה על אופניים של אנשי דור המייסדים. דיגי דקל, שנמצא פה כבר מהיום הראשון, כבר חזר מיום עבודה במטע התמרים. הוא אומנם צלם, אבל חקלאות זה חשוב יותר. שם המשפחה, אגב, הוא בכלל עברות של "דסקל", הקשר למקצוע מקרי בהחלט. אליו מצטרפת רעייתו חגית ואיתם על אופניו גיורא מור, המדקר הסיני ממקודם.
"יכול להיות מקום בלי חוקים"
"סמר זו ספינה שעל הסיפון שלה מתקיימת חגיגה והחלק התחתון שלה עשוי מחורים. וכל המומחים יגידו שזה לא עובד ולא יעבוד בחיים. אבל בסמר זה בכל זאת עובד. ועכשיו מנסים לסגור את החורים עם ברזל", ממשיל מור. "חור זה משהו נושם, משהו שעוברים בו, לא משהו כזה נוקשה וסגור. יש הרבה חורים: חור של ערבות הדדית, חור שסומכים אחד על השני, חור של אין חוקים וחור שאפשר בו להתנהל לא כמו שמתנהלים בכל מקום. אבל עכשיו הצליחו לכבוש אותנו ולשכנע אותנו שאי אפשר ככה; בסוף מים יחדרו לסיפון. כי זה החוקים של הטבע, ושכל אחד הוא אינטרסנט ואיש איש לעצמו".
"סמר זה מקום בלתי נגמר וזה אוסף של אנשים כל כך שונים, שאם אתה אוסף אותם למסגרת סטנדרטית אתה מאבד את הצבע. אם אתה מאפשר להם להמשיך לחיות בצורה לא הגיונית שבה הם חיים, המקום יהיה כל כך צבעוני", אומר מור שמשפיל מבטו בצילום בכדי לא להיות מזוהה, וממשיך: "מישהו היה צריך לתפעל את החורים האלה, ולרצות להאמין בהם. חבורה של אנשים באו ורצו להאמין שיכול להיות מקום ללא חוקים. ואפשר לקרוא לזה בשתי מילים: אנרכיה שיתופית. המקום הזה הוא מאוד שונה ממה שמקובל, אז גם לא נופלים פה טילים. סתם, סתם".
"פה הזמן אחר, כמו הודו או סיני"
לקראת שקיעה נוחתים בסמר אור שיפטן ובת זוגו נטע, שניהם מקיבוץ שריד שבצפון. יש, מסתבר, גם מי שמגיע אל המפלט הבטוח הזה לתפוס קצת שקט. "אצלנו הטילים לא נופלים בכל הכוח, אבל בוא נאמר שהיה לא נעים אצלנו", אומר שיפטן. "באנו הנה בסוכות לכמה ימים, לראות אם אנחנו יכולים לחיות בשקט של המדבר, ובתקופה הזאת בשריד כל יום היו כמה אזעקות. כשעלינו חזרה צפונה, באמצע כביש 6 ליד עין תות היה כטב"ם ממש מעלינו. עצרנו בכביש שם, לפני המנהרה של עין תות, אנשים הסתתרו בתוך המנהרה ואמרנו 'זהו', ובדרך הביתה אמרנו 'זהו, אנחנו הולכים לסמר עכשיו'. היינו בטוחים שבתוך יום-יומיים אנחנו חזרה בסמר, מתארגנים ובאים. אבל פה זה זמן אחר, כמו בסיני או הודו. הווייב רגוע, החיים צנועים ואין מתח. אז לקח כמעט חודש עד שחזרנו".
"סמר מזכיר לי את הקיבוץ שלי בשנות התשעים כשהייתי ילד. יש פה איזה חופש כזה, עם תמימות ופתיחות שמאוד אהבנו כשבאנו לביקור. אני גם הייתי פה לפני כמה שנים, קיץ אחד, בתור מתנדב ותמיד אמרתי שאחזור, והנה זה קרה". כעת הוא וזוגתו, שניהם בשנות השלושים שלהם, שוקלים להשתקע סופית בסמר: "אמרנו שננסה לראות מה קורה ובתקווה להישאר. כן, אנחנו רוצים להישאר פה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv