שנה חלפה מאז שסרן עידן בלוי, קצין הקשר של גדוד 13 בגולני, וסמ"ר בר רוזנשטיין, לוחם בגדוד 51 של גולני, נפלו בקרבות 7 באוקטובר – הראשון בקרב על מוצב נחל עוז והשני בקרב במרחב כיסופים. בשבוע שעבר התייצבו בלשכת הגיוס שתי אחיותיהם הצעירות – אריאל ורותם, שישרתו יחד כמדריכות חי"ר. השתיים לא לבד: תשע אחיות שכולות מהמלחמה התגייסו לאותו התפקיד, נתון מטלטל המהווה כעשרה אחוזים ממחזור הגיוס הנוכחי.
"זה פרדוקס מטורף", משתפת רווית, אימם של עידן ואריאל. "לשלוח את הבת להתגייס לצבא הגנה לישראל – שלא הצליח להגן ביום שהמדינה הייתה הכי זקוקה לו?". בתה אריאל התכוונה תחילה להתגייס לתפקיד קרבי, אך לאחר נפילת אחיה שינתה את בחירתה. "היא יודעת שאיבדתי אמון במדינה ובצבא, אבל לא הייתי מונעת ממנה להתגייס. אני מרגישה שאני לא האישיו פה".
הדאגה של האימהות, והכעס על מי שמשתמט
ביום הגיוס, מספרת רווית בדמעות, הציפו את אריאל הזיכרונות מאחיה הבכור. "היה קטע מציף מאוד בבוקר, כשהיא יצאה עם הציוד והדביקה את המדבקה של עידן על התיק שלה". אריאל אף העלתה לסטורי כמה חבל שאחיה לא איתה "לצחוק עליה שהיא צעירה", כפי שנהג לעשות.
"אני קוראת לנו גיבורים, לא שכולים", מצהירה רווית. "אנחנו הורים גיבורים, אחים גיבורים". את פאני רוזנשטיין, אימם של בר ורותם, היא פגשה במקרה בבית העלמין הצבאי וגילתה שגם בתה מתגייסת למדריכת חי"ר. "באיזשהו חדר קטן בלב זה עשה לי תחושה טובה, שתהיה עוד מישהי כמוה אם תצטרך. ואז התחלנו להבין שיש הרבה יותר מאחת. זו כמות מטורפת, לא הגיוני ש-10% ממחזור הגיוס זה אחיות שכולות".
גם פאני הגיעה ליום הזה ברגשות מעורבים. כאב מתערבב בגאווה, געגועים בדאגה. "מצד אחד, את רוצה שהיא תגשים את עצמה ואת החלומות שלה, שתחווה ותהנה. מצד שני, נתנו את הדבר היקר לנו מכול, והוא לא חזר הביתה". בתה רותם רצתה תחילה להיות לוחמת כמו אחיה בר, אך שינתה את דעתה בעקבות האסון שפקד את המשפחה. "אמרנו לה שנתמוך בה בכל החלטה, גם אם תרצה להיות לוחמת".
בימים שבהם מקודם פטור גורף מגיוס למגזר שלם, חרף המחסור החמור בחיילים, הזעם על חוסר השוויון בנטל מהדהד גם הוא בבתים השכולים. "בעלי נכנס לכעסים על המגזר החרדי שלא מתגייס", משתפת פאני. "למה הוא צריך לתת עוד פעם כשאחרים לא נושאים בנטל?". היא עצמה בוחרת להניח את הכעס בצד: "יש בי המון כעס על המדינה מאז מחדל 7 באוקטובר, אבל אני יודעת שהכעס הזה גובה ממני אנרגיה שכרגע אין לי. את כל האנרגיה שיש לי אני משקיעה בילדים. שניהם זקוקים להורים מתפקדים בבית".
"מקווה שיש מלאך ששומר עלייך"
למרות האובדן, הכאב והאמון במערכת שאבד – בשתי המשפחות לא התלבטו אם לשלוח את הבנות לצבא. "קרה מה שקרה, איבדנו אמון, אבל המסרים שלי אליהם לא השתנו", מבהירה רווית. "לא אבוא ואגיד להם 'מה אתם צריכים להתגייס, תראו מה עשו לנו'. בבית הזה מובן מאליו שמתגייסים לצבא, אלה הערכים שהם גדלו איתם. זה בדיוק כמו שלומדים, מסיימים בגרויות ובאיזשהו שלב הולכים לעבוד. אלה דברים שלא צריך להעלות אותם, זה משהו טבעי מאוד בבית הזה".
פאני החליטה שלא תיתן לאובדן הנורא לעצור את חלומותיהם של הילדים: "תמיד אמרנו להם שכל מה שיקרה בבית יקרה בזכותו ולא בגללו, ולא יקרה מצב שבגללו הם לא מגשימים את עצמם ואת החלומות שלהם". היא מספרת שבר, בנה שנפל, ויתר בעצמו על מיונים רבים בצבא כי רצה להיות לוחם, למרות הנתונים שפתחו בפניו מגוון אפשרויות. "אנחנו מרגישים את בר בכל דבר מהיום שהוא לא איתנו. אמרתי לרותם – כולי תקווה שיש לך מלאך ששומר עלייך כל הזמן ומכל מקום. את שולחת אותה לדרכה ומשדרת לה שהכול בסדר, אבל מבפנים את נאכלת".
בתוך כל השכול והכאב, האימהות רואות בבנותיהן המתגייסות סמל לבחירה להמשיך לחיות. "היום הוא יום מאוד מורכב, תוספת למורכבות של החיים", אומרת רווית, ופאני מוסיפה: "הבנות האלה הן אחיות גיבורות לאחים גיבורים. הן עברו חוויות קשות מאוד והתגייסו שבוע אחרי שמחת תורה, היום שבו נפלו הבנים. הסמיכות והסימבוליות של זה מצמררת".
חמ"ל נפגעים חדש לשכולים, וגם לקרובי חטופים
היקף הנפגעים חסר התקדים במלחמה חייב את צה"ל לחשוב מחדש על תהליך גיוס בני המשפחות השכולות. "המלחמה פגשה אותנו בעוצמות ובהיקפים שלא הכרנו קודם לכן", מתארת סא"ל רעות עופר, ראש ענף תגבורת סדיר ביחידת מיטב. יומיים לאחר פרוץ המלחמה הוקם במיטב חמ"ל נפגעים ייעודי, שהפך לכתובת מרכזית עבור המשפחות השכולות. החמ"ל, שהחל כיוזמה של שתי מילואימניקיות שהיו זמינות 24 שעות ביממה, התמסד בהדרגה והפך למערך קבוע.
הליווי מתחיל כבר בכיתה י"א, כשקציני נפגעים מגיעים לבתי המשפחות ומלווים את המועמדים לאורך כל התהליך. "ברור לנו שגיוס של בן משפחה נוסף מלווה בהרבה חששות", מסבירה סא"ל מיטל סמט כהן, ראש ענף קשר למשפחות במערך הנפגעים. "הקצינים מסייעים בצמצום בירוקרטיה, בהנגשת מידע על תפקידים, ובעיקר – בהתאמת השיבוץ הן ליכולות והן לרצונות של המתגייס".
בעקבות המלחמה, אומרים בצבא, המערכת למדה להיות גמישה יותר. "חלק מהמשפחות מבקשות לדחות את הגיוס כי הן זקוקות לזמן נוסף לעיכול, ויש כאלה שמבקשות דווקא להקדים אותו כי השהייה בבית לא עושה טוב לאח או לאחות", אומרת סא"ל עופר. "במקרים של פער בין רצון ההורים לרצון המתגייס, אנחנו עובדים עם קצינת הנפגעים שמלווה את המשפחה כדי למצוא פתרון מאוזן – כזה שהמשפחה תצליח להכיל, ושיאפשר למתגייס להרגיש שהוא עושה שירות משמעותי".
בצה"ל יודעים כי כל פנייה שלהם עלולה לעורר חרדה בקרב המשפחות ולכן בחלק מהמקרים אפילו הזימון ללשכת הגיוס אינו נשלח עוד באופן אוטומטי, אלא מלווה בשיחה אישית. "אנחנו מבינים שכל הודעה מקפיצה את המשפחה ודורכת אותה", מסבירה סא"ל עופר. "המחויבות שלנו היא להיות שם עבור המשפחות שהקשר שלהן עם הצבא כה טעון ומורכב".
למרבה הטרגדיה, הטיפול בנפגעים לא מוגבל רק למשפחות שכולות. בעקבות המלחמה, הצבא נדרש להרחיב את מעגל "האוכלוסיות הייחודיות" גם לכאלה שבעבר לא נזקקו למענה ייעודי: משפחות חטופים, נפגעי פעולות איבה ומשפחות של פצועים קשה. במקביל, הוקם מערך תמיכה מיוחד לחיילים פעילים שהפכו לאחים שכולים במהלך שירותם, מתוך הבנה שאין להשאיר את הטיפול בהם רק בידי המפקדים בשטח.
כמו אריאל ורותם, אחיות שכולות רבות מבקשות לשרת בתפקידי מבצעים והדרכה הקשורים למורשת אחיהן. מעבר לתשע האחיות השכולות שבחרו בתפקיד מדריכת חי"ר במחזור הגיוס האחרון, רבות אחרות בוחרות בתפקידים בעלי אופי מבצעי כמו סמב"ציות ומש"קיות אמל"ח.
יחד עם זאת, בצבא מבהירים כי הם מקפידים על שוויוניות במיונים – המערכת מלווה ותומכת, אך אינה מקלה בתנאי הקבלה לתפקידים. "אנחנו לא עושים משהו שלא היה עובר את המלש"ב הרגיל", אומרת סא"ל עופר. "אם אח שכול נדרש לעבור מיון, אז הוא עובר את המיון בצורה הכי אובייקטיבית שיש".