שנה חלפה מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, וכמעט לא ניתן לראות את סימני הפריצה בגדר הגבול עם עזה, אולם התמונות לא יוצאות מהראש. 120 פרצות שונות יצרו מחבלי הנוח'בה בדרכם לשחוט ילדים וזקנים במיטותיהם ומבלים שרקדו במסיבה. מול אלפי המחבלים שעברו שם ניצבו רק כ-600 לוחמים, רובם בפיג'מות, בחדרים. מכאן המחבלים חזרו בחזרה לעזה עם מאות חטופים, משאירים אחריהם הרס וטראומה שילוו את מדינת ישראל לשנים רבות.
כדי להבין את עומק הכשל ואת השתלשלות האירועים שהובילו לאסון הכבד הזה, עלינו לחזור אחורה בזמן ולבחון את ההתנהלות של בכירי אגף המבצעים - דקה אחר דקה. נחשוף את ההערכות השגויות של הקצינים הבכירים, את ההחלטות הקריטיות שלא התקבלו - וגם ננסה לענות על השאלה הגדולה: איפה היה צה"ל?
סימנים מטרידים: הביקור שהיה אמור להדליק נורות אדומות
נחזור חודש אחורה, ל-12 בספטמבר 2023. הרמטכ"ל, רב-אלוף הרצי הלוי, מגיע לסיור באוגדת עזה. מפקדי האוגדה מציגים בפניו תמונת מצב מטרידה: הפרות סדר מתגברות לאורך הגדר, סרטונים מראים טנדרים חשודים מתקרבים לגבול, וגרף האימונים של חמאס מראה עלייה תלולה בפעילות. מפקד האוגדה, תא"ל אבי רוזנפלד, מביע דאגה מהמצב, אך לא מציג לו את תוכנית הפלישה של חמאס: "חומת יריחו".
הרמטכ"ל מקשיב, אך מסקנותיו מפתיעות. "לא חושב שחמאס הפסיק לעסוק בטרור", הוא אומר, "אבל חמאס מורתע". עם זאת, הלוי מוסיף אזהרה: "כוח שנמצא כאן צריך להיות מוכן לאירוע בהפתעה". מילים שבדיעבד נשמעות כנבואה טרגית.
הערכות שגויות: כשהמודיעין מפספס את התמונה הגדולה
10 ימים לפני הפלישה, מתקיימת פגישה קריטית בין צמרת הצבא לבין ראש הממשלה. הנושא על הפרק: ההפגנות המתגברות לאורך הגדר. הערכת המצב שמוצגת בפגישה זו תתברר בדיעבד כשגויה באופן טרגי. המודיעין מעריך כי מדובר ב"מיס-קלקולציה" מצד חמאס - כלומר, ההנחה היא שחמאס סבור שישראל היא זו שעומדת לתקוף, ולכן הוא עשוי לנקוט פעולה מקדימה.
למרות הסימנים המדאיגים, באגף המבצעים של צה"ל מתקבלת החלטה מפתיעה: לא רק שלא מוסיפים כוחות לתגבור הגזרה, אלא אף מפחיתים את הכוחות הקיימים. על הגבול עם עזה, שמשתרע לאורך 59 קילומטרים, אמורים היו להיות מוצבים שלושה גדודי חי"ר וגדוד שריון - סדר כוחות של כ-1,500 לוחמים. לפי הוראות אגף המבצעים, אפשר לשחרר בשבת או בחג עד שליש מהם הביתה. המשמעות – יותר מ-1,000 נשארים בעוטף. אבל באוגדת עזה החליטו להוציא את רוב הלוחמים הביתה – הרבה יותר מחצי מהכוח שנמצא שם.
באוגדת עזה, ההחלטה על צמצום הכוחות מיושמת באופן קיצוני עוד יותר. בניגוד להוראות, מוחלט להוציא הביתה את רוב הלוחמים - הרבה יותר ממחצית מהכוח. תחקיר האוגדה חושף נתון מזעזע: בבוקר 7 באוקטובר, היו על הגבול רק כ-600 עד כ-650 לוחמים.
האלוף במיל' גיא צור, שכיהן בעבר כמפקד זרוע היבשה, מגיב בתדהמה על הנתון זה: "זה בערך גדוד. גדוד לא יכול להחזיק גזרה כזאת. בימים הלא מאוד מסוכנים החזקנו את זה עם בין שתיים לשלוש חטיבות". ראש אגף המבצעים לשעבר, האלוף במיל' ישראל זיו, מוסיף: "יכול להיות שאם היו שם עוד שניים או שלושה גדודים נוספים, או שהיו מכשילים את המהלך הזה של חמאס או לפחות מפחיתים באופן דרסטי את היקף הנזק, את היקף הפגיעה".
הלילה הגורלי: החמצת ההזדמנות האחרונה
אמ"ן כשל כישלון עמוק, עסקנו בכך בכמה תחקירים ששודרו בחדשות 12. אבל בשנה האחרונה עלו לא מעט תהיות על ההחלטות שהתקבלו במטכ"ל גם בלי התרעה מודיעינית. על התפקוד של אוגדת עזה, פיקוד הדרום ובעיקר אגף המבצעים לפני מתקפת חמאס ומרגע שזו החלה. כלומר, מה קרה בליל 6 באוקטובר והחל מ-6:29 בבוקר שמחת תורה.
בשעה 2:30 לפנות בוקר 7 באוקטובר, מצלצל הטלפון של ראש חטיבת המבצעים, תא"ל שלומי בינדר, בביתו שבצפון. מרגע זה ועד לתחילת הפלישה, הוא מקיים כ-50 שיחות טלפון. למרות זאת, בינדר, הקמב"ץ של הצבא, מחליט שלא לצאת מיד לקריה. הוא ייצא לדרך הארוכה מהצפון רק אחרי שהמתקפה החלה, יגיע לשם רק ב-8:45 וייקח פיקוד על החמ"ל, המצפ"ה (מוצב הפיקוד העליון), קצת אחרי 9:00 בבוקר - יותר משעתיים וחצי לאחר שחמאס הסתער על יישובי הדרום.
בשעה 2:50, מקבל שיחה דומה הבכיר ממנו, ראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק. בשעה 4:30, בסיוק מקיים הערכת מצב. למרות הסימנים המדאיגים, ההערכה נשארת בעינה: מדובר ב"מיס-קלקולציה" של חמאס. אפילו סימן מעיד דרמטי שמגיע במהלך הלילה, שלא ניתן להרחיב עליו בשל שיקולי ביטחון מידע, מפורש בטעות כהיערכות הגנתית של חמאס ולא כחלק מתוכנית התקפה.
בשיחה עולה גם תרחיש קיצון בסבירות נמוכה - חדירה נקודתית של עשרות מחבלים לישראל. בסיוק משוחח עם סגן ראש השב"כ שמספק הערכה דומה. גם אחרי שיחות עם בכירי אמ"ן, ראש חטיבת המחקר, עמית סער וראש חטיבת ההפעלה - בסיוק לא משנה את ההיערכות והוא לא מבקש לדבר עם ראש אמ"ן, חליוה, גם לא עם מפקד חיל האוויר או מפקד חיל הים.
יתרה מכך, האלוף בסיוק גם מחליט שלא לעדכן את המזכיר הצבאי לראש הממשלה, האלוף אבי גיל, והמזכיר הצבאי של שר הביטחון, תא"ל גיא מרקינזו - והשניים לא מקבלים עדכון בשעות הקריטיות.
האלוף במיל' גדי שמני מגיב בזעזוע על ההתנהלות זו: "זאת, לדעתי, השערורייה הגדולה. כשאני ידעתי, כמפקד אוגדה, שיש סיכוי שמחבל אחד יחדור או חוליה, כל האוגדה הייתה על הרגליים. אני לא ישנתי לילות שלמים בגלל אירועים כאלה. משהו פה היה לקוי מיסודו בחשיבה. היה פה ליקוי מאורות נוראי".
אל מול התרחישים שעולים האלוף בסיוק צריך להחליט מה עושים. מעל הרצועה יש כלי טיס לא מאויש מסוג זיק שתפקידו לאסוף מידע ולתקוף במידת הצורך, ובסיוק מחליט להוסיף אחד נוסף בלבד שיגיע רק אחרי שהמתקפה החלה. עוד זיק הוא בכלל שולח ליהודה ושומרון.
חשיפה: מסמך ההתייעצויות הליליות שעות לפני הפלישה
בתחקיר אנחנו חושפים לראשונה מסמך בעל חשיבות קריטית המתעד את ההתייעצויות הליליות שהתקיימו בשעות הקטנות של 7 באוקטובר. מסמך זה, שנכתב כסיכום של השיחות שהתקיימו בשעה 4:30 לפנות בוקר, שעתיים בלבד לפני תחילת המתקפה, מספק הצצה נדירה ומטרידה לתהליכי קבלת ההחלטות ברגעים הגורליים שקדמו לאסון.
הנקודה המרכזית שעולה מהמסמך היא הדגש של בסיוק על שמירת המקורות המודיעיניים, אפילו על חשבון היערכות מתאימה לאיום אפשרי. במסמך נכתב במפורש: "ראש אמ"ץ הדגיש כי נדרש להישמר משריטות ביטחוניות ולהקפיד על היערכות זהירה ככל שניתן לצורך שמירה על המקורות הרגישים". יתרה מזאת, ראש אמ"ץ הנחה על "היערכות מצומצמת", בתוך מתן "תשומת לב מרבית לשמירת מקורות".
בסיוק למעשה מחליט לשמור את המידע הדרמטי שמתקבל במהלך הלילה רק למתי מעט: לא להוריד אותו למפקדי החטיבות, למשטרה ולכיתות הכוננות. מפקד פיקוד הדרום, האלוף ירון פינקלמן, מבקש לדרוך את כיפת ברזל. בסיוק סבור שזה לא רלוונטי בשלב הזה. "ראש אמ"ץ הדגיש כי שינויים בכוננות הגנה אווירית ייבחנו בשעות הקרובות כפוף להתפתחויות המודיעיניות", נכתב במסמך.
מסמך זה מאשר את ה"קיפאון" שהיה באותו הלילה, למרות הסימנים המעידים על פעילות חריגה. החשש מפני חשיפת מקורות מודיעיניים השפיע לא רק על האלוף בסיוק, אלא גם על הרמטכ"ל, אמ"ן, הפיקוד והאוגדה, וגרם להם להימנע מנקיטת פעולות של ממש.
הוא מחליט לקצר את הכוננות של שני המסוקים ברמת דוד, אבל בסיכום עם מפקד פיקוד הדרום השניים מחליטים שאלה יועברו דרומה רק בבוקר. בסיוק ופינקלמן מסכימים על עוד דבר - אין צורך להקפיץ לעוטף אפילו לא חייל אחד.
בינתיים באוגדת עזה, כוננות עם שחר רגילה, אפילו לא מוגברת. רוב החיילים עם תחתונים או פיג'מה במיטה. ההחלטה הזאת תעלה במחיר כבד.
האלוף (במיל') וסגן הרטמכ"ל שעבר יאיר גולן: "תאר לך שהאירוע הזה מתחיל כשכל הטנקים בעמדות, פגז בקנה. תחשוב שבארבע לפנות בוקר היה מגיע קצין ההגמ"ר של האוגדה לפסטיבל הנובה - ואומר לכולם להתפזר. מה הבעיה? מה העלות? התקבלו פה הרבה מאוד החלטות לא הגיוניות".
שעות הבוקר: כאוס והיעדר תגובה
בשעה 6:29 בבוקר מתחילה מתקפת הטילים של חמאס. שלוש דקות לאחר מכן, מתרחש הפיצוץ הראשון בגדר. תשע דקות אחרי תחילת המתקפה, מפקד האוגדה, תא"ל רוזנפלד, וקצין אג"ם פיקוד הדרום מכריזים במקביל: "פרש פלשת" - הקוד לפשיטה של האויב לשטח ישראל.
אולם, רק בשעה 6:50, 21 דקות לאחר תחילת המתקפה, מכריז ראש חטיבת המבצעים, תא"ל בינדר, שעדיין נמצא בביתו בצפון, על מצב חירום בצה"ל. בשלב זה ניתנות פקודות לדילוג כוחות מיהודה ושומרון, מוקפצים כוחות מבסיסים שלא היו בכוננות, ומוחזרים לוחמי סדיר מהבית. אך הזמן היקר שאבד כבר לא יוחזר.
שעה וחצי לאחר תחילת המתקפה, בשעה 7:58, מכריז האלוף עודד בסיוק: "מלחמה". מרגע זה מתחיל גיוס של 100,000 אנשי מילואים. שעה וחצי לאחר מכן, לאחר הערכת מצב נוספת בבור הפיקוד, הפעם בהשתתפות ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, מוחלט על גיוס נוסף של 200,000 אנשי מילואים.
תגובה איטית ובלבול בשטח: כשהמערכת קורסת
אל מול אלפי המחבלים שפרצו לעוטף עזה, אגף המבצעים ניסה להזרים כוחות גדולים של צבא דרומה. אולם, בשל הכאוס והבלבול, לא היה ברור לאן בדיוק לשלוח את הכוחות הללו. קצינים שהיו נוכחים בבור הפיקוד מתארים התנהלות כאוטית, כאשר במשך שעות ארוכות לא הצליחו לייצר תמונת מצב ברורה של המתרחש בשטח. מפקד האוגדה נצור בחמ"ל, רוב הלוחמים שלו נלחמים על חייהם במוצבים, מפקד החטיבה הדרומית אסף חממי נפל, והיישובים נכבשים בידי חמאס. אוגדת עזה קרסה.
האלוף (במיל') ישראל זיו, ראש אגף המבצעים לשעבר, מתאר את המצב הקשה: "מהר מאוד, למעשה, מהרמה הגדודית, החטיבתית, האוגדה, הפיקוד, הכול למעשה קרס מלמטה, והיה קשה לכל דרג לתפוס פיקוד על המצב כתוצאה מהקריסה הזו. לכן לקח הרבה מאוד שעות להבין בעצם את היקף הבעיה."
פיקוד הדרום התקשה להתמודד עם המצב, ובעיקר עם הפניית כוחות הכוננות המטכ"ליים, שאמורים היו למנוע את הטבח ביישובים, בבסיסים ובמסיבת הנובה. במקום זאת, כוחות אלה נשלחו למקומות לא נכונים.
האלוף (במיל') גיא צור הסביר: "היו מקומות שהיו שם הרבה מדי סד"כ, שנשלח בכלל לנקודה שהאיום שבה הוא הרבה יותר קטן. ונקודות אחרות שהאיום היה כל כך גדול, שמי שהיה לא יכול היה אפילו לדווח, ולכן גם לא הגיעו לשם כוחות, והכול אקראי, והסיפור הזה הוא כבר בוקה ומבולקה שמאוד קשה להשתלט עליה".
הכוננות המטכ"לית, המורכבת מלוחמים המוכנים ליציאה מיידית עם ציוד, תחמושת ורכבים צמודים, כללה ב-7 באוקטובר חמישה צוותים של יחידות מיוחדות לקפיצה מיידית: סיירת מטכ"ל, שייטת 13, שלד"ג, יהל"ם ובית הספר לנהיגה מבצעית.
אחריהם בכוננות המבצעית היו 7 גדודים מבצעיים: בה"ד 1, חטיבות שיזפון, ביסל"ח, גדס"ר נח"ל, גדוד רותם וגדוד 890 של הצנחנים. בנוסף, עוד 1,000 חיילים שנמצאו עדיין בהכשרות הוגדרו ככוננות ברמת פלוגה מכל כוח: מבתי הספר להכשרות של כפיר, נח"ל, גבעתי, תותחנים, חטיבת הקומנדו, סיירת גולני והיחידה הרב ממדית.
תגובה איטית: כשכל דקה קריטית
גדוד רותם של גבעתי, שהיה כוח כוננות מטכ"לי, קיבל את הפקודה לקפוץ רק שעה לאחר תחילת המתקפה. ניב שבת, לוחם בגדוד, מתאר את הרגעים הראשונים: "בסיס צנובר ברמת הגולן, שבע וחצי בבוקר, המ"פ נכנס לחדר, הוא אומר לנו, 'חבר'ה, להתעורר כולם, אנחנו מוקפצים לדרום יש לנו אוטובוסים שמחכים, כל מה שצריך זה לאסוף את הציוד, לעלות על האוטובוסים ולנסוע לאן שצריך לנסוע'".
לאחר שעה נוספת של התארגנות, כבר שעתיים מתחילת המתקפה, הם יוצאים לדרך. אולם, היעד אינו ברור. ניב מספר: "פותח את הטלפון, אתה רגע מסתכל והסרטון של הטנדרים בשדרות. הגענו לשדרות, הבנו שכבר יש שם המון-המון כוחות".
מסתבר שבאגף המבצעים ובפיקוד הדרום כנראה ניזונו מהטלוויזיה. 450 הלוחמים מגיעים לשדרות בסביבות 10:30, שעה וחצי אחרי שכבר הושגה שליטה בעיר. אין בהם צורך שם, בזמן שביישובים אחרים בעוטף בינתיים מתבצע טבח באזרחים.
רק חמש שעות אחרי הפלישה הם נכנסים ללחימה, הרואית, במוקד קריטי - כפר עזה. ניב מתאר את המצב הקשה: "כשהגענו לכפר עזה, השעה כבר 11:30 בצוהריים, המקום שרץ מחבלים. אנחנו כוח מאסיבי גדול ראשון שניהל לחימה בתוך כפר עזה. רימונים נזרקים אלינו, תופת שאי אפשר להסביר אותה במילים. ממש בהתחלה, בבתים הראשונים, אתה מתחיל להבין את הממדים של הטבח שהיה שם".
גם בית הספר לצנחנים הופנה בידי פיקוד הדרום לשדרות לשווא. את בה"ד 1 שלחו לאופקים, שם גילו שהקרבות בעיר כבר הסתיימו מזמן. ישראל זיו מסכם: "כל התגובה הייתה מאוד-מאוד-מאוד מאוחרת. זה פער שאי אפשר להסביר אותו. הטילו כוחות לשטח, אבל לא ארגנו את הלחימה. אם אתה לא מבין בדיוק את התמונה, אז קשה לך גם לארגן את הלחימה".
"טעויות שעלו בהרבה מאוד קורבנות"
ההשלכות של ההחלטות האלו היו הרות אסון. לניר עוז, שחווה טבח ותושביו נשארו לבד, הגיעו כוחות רק בשעה 13:00. לבארי, שבו נרצחו אנשים בביתם ונשרפו למוות כשהם זועקים לעזרה, נשלח בבוקר רק כוח קטן של שלדג, וכוחות גדולים הגיעו רק בשעות הצוהריים.
האלוף (במיל') יאיר גולן מנתח את הכשל: "אחת ההצלחות המרשימות פה של חמאס, למרבה הצער, היא פירוק מערך הפיקוד והשליטה של צה"ל. על רקע השיתוק המוחלט הזה גם מפקדת פיקוד הדרום וגם המטה הכללי נמצאים באפלה מבצעית ולא יודעים באמת מה לעשות. כשמדלגים על ניר עוז כי שכחו שהוא קיים, זה בעיקר בעיית פיקוד ושליטה".
קצין בכיר אמר לחדשות 12: "אלפי לוחמים היו יכולים להיות בשעות הקריטיות בבארי, כפר עזה וניר עוז. אבל חוסר התיאום בין אמ"ץ והפיקוד לבין האוגדה ובין צה"ל למשטרה – הביא לטעויות שעלו בהרבה מאוד קורבנות".
רק בשעות הצוהריים החלה תמונת המצב להתבהר. עוטף עזה חולק בין מפקדי האוגדות שהוקפצו לדרום, ואלה החלו לטהר את האזור ולחלץ את כל התושבים שהסתתרו בשטח או נשארו בממ"דים.
תגובת דובר צה"ל: "צה"ל ממוקד כולו כעת בלחימה העצימה בכל הגזרות והשגת מטרות המלחמה ובמקביל ממשיך ומתקדם בתהליך תחקור אירועי 7.10. לכשיסוכם, יוצגו הממצאים בשקיפות לציבור".
לאחר פרסום התחקיר, בדו"צ ביקשו להוסיף: "בצה"ל מבהירים בהמשך לטענות שהוצגו בכתבה, כי ר' אמ"ץ לא מנחה באופן ישיר מפקדי אוגדות או מפקדי חטיבות, בניגוד למה שהוצג. כמו כן, לאורך כל הלילה מתקיים שיח בין אגף המבצעים לחיל האוויר וחיל הים. הטענה על הקצאת הכטב"מים מסוג זיק אינה נכונה. כמו כן, לא התקיימה שיחה בין ר אמ"ץ לרח"ט ההפעלה".