המחבל עזיז צלאחה, שהשתתף יחד עם ההמון הפלסטיני בלינץ' בשני חיילי צה"ל יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ ברמאללה בשנת 2000, חוסל בתקיפת צה"ל ברצועת עזה - כך לפי דיווחים שפורסמו הלילה (בין רביעי לחמישי) בכלי תקשורת פלסטינים. מיכאל, אחיו של ואדים, שוחח עם N12: "מקווה שכל מי שהיה שותף למעשה הנוראי שבוצע לאחי - יחוסל". 

"בשבילי הוא היה מת כבר לפני 24 שנים. קברתי אותו מזמן, מה שמפריע לי, שעד היום הוא ועוד חלק מהרוצחים שהרגו ישראליים, עדיין חופשיים ולא יעד לחיסול", שיתף מיכאל. "הרוצח של אחי לא היה יעד לחיסול, שכחו אותו. אם היה נהרג בתאונת דרכים זה היה אותו דבר".

מיכאל סיפר שהוא שמע על החיסול מעיתונאים, ולא מגורם רשמי. "את הידיעה הזו קיבלתי מאנשי תקשורת ומחברים שצפו בכתבות. במשרד הביטחון ובצה"ל לא טרחו ליצור איתי קשר ולעדכן. המדינה לא לקחה מעולם אחריות על האירוע, רק תיווכה לתקשורת את המידע וזה הנקודה המאכזבת". 

פעילות כוחות צה"ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה"ל)
המחבל מהלינץ' חוסל בתקיפה בעזה. ארכיון | צילום: דובר צה"ל

 

המחבל צלאחה זכור מהתמונה הידועה והמצמררת כמי שהניף בגאווה את ידיו המגואלות בדם החיילים. זאת, לאחר שדקר את אחד החיילים כמה פעמים, בעוד ההמון הפלסטיני בועט ומכה אותם באלימות קשה ללא הפסקה. צלאחה נעצר בשנת 2001 ונגזר עליו מאסר עולם, אך עשור מאוחר יותר הוא שוחרר יחד עם ראמי אברהים, מחבל פלסטיני נוסף שהשתתף בלינץ', במסגרת עסקת שליט.

הלינץ' ברמאללה התרחש ב-12 באוקטובר 2000, כאשר שני חיילי מילואים ישראלים, יוסי אברהמי וודים נורז'יץ, טעו בדרכם ונכנסו לרמאללה. הם זוהו מיד כישראלים בגלל לוחית הרישוי הצהובה ונלכדו על ידי המון זועם. שוטרים פלסטינים, במקום לסייע, הובילו אותם תחת איום לתחנת המשטרה "אל-בירה". לתחנה פרצו פלסטינים רבים, כולל שוטרים, והם תקפו את החיילים. 

בהמשך, נורז'יץ הושלך מחלון הקומה השנייה ואברהמי דרך הדלת אל ההמון בחוץ. מאות פלסטינים התקבצו בכיכר אל-מנארה, שם המשיכה ההתעללות הקשה בגופות החיילים. צאלחה הוציא את ראשו מהחלון והציג את ידיו המגואלות בדם לעיני ההמון המריע, במעשה שהפך לאחד הסמלים המזעזעים ביותר של האירוע.

הלינץ' ברמאללה היווה נקודת שפל ביחסים בין ישראלים לפלסטינים והעמיק את המשבר בתחילת האינתיפאדה השנייה. האירוע, שנמשך פחות משעה וחצי, עורר זעזוע עמוק בישראל ובעולם והוביל לתגובה צבאית ישראלית. השפעותיו על היחסים בין הצדדים היו עמוקות וארוכות טווח, והוא נותר צרוב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כאחד האירועים הטראומטיים ביותר של אותה תקופה.