סגן אלוף דותן מלול הוא מג"ד 932 שפועל כעת בלב ג'באליה. היינו איתו ועם צק"ח 401 לאורך 50 ימים שהגיעו אחרי יותר מ-300 ימי לחימה שהיו לצק"ח עד היום. חוץ מהחיילים שלו, למלול יש עוד דאגה אחת, עליה הוא בדרך כלל לא מדבר – אשתו שחר שנמצאת בהריון מתקדם.
הפגישה הראשונה שלנו עם דותן ושחר התרחשה בביתם בראשון לציון - עוד לפני הכניסה לעזה. אלו הרגעים בהם המג"ד מלול מנסה לחזור להיות אבא דותן. שלושה ילדים יש לו ולשחר, שנמצאת בחודש השמיני להיריון. הם הכניסו אותנו לביתם רק על מנת לתת לנו הצצה איך נראית מלחמה בעיניים של משפחה בקבע. הם לא מבקשים שנריע להם - רק שנביט.
מאז שפרצה המלחמה דותן יצא מהבית ומאז הוא רק "מציץ מדי פעם". הוא שיתף: "אתה לא יכול לבנות אמון, בטח לא עם ילד - כשאתה כל פעם בורח לו. ככה הם רואים את זה - אבא כל הזמן הולך, הוא כל פעם בורח". כבר אז היה ברור לו שככל הנראה לא יגיע ללידה. "אם הגדוד נמצא בהתקפה ברפיח או במקום אחר - אני לא אוכל להגיע, זה די ברור", אמר.
דותן המשיך וסיפר על החיים כמג"ד בזמן המלחמה: "אלה החיים שלי - אבל אין ספק שזו שגרה קצת הזויה. זה יישמע קצת מוזר, אבל אנחנו גם התחלנו קצת לאהוב את זה - את האדרנלין, המתח וחוסר הוודאות. כשאנחנו נכנסים פנימה, אנחנו כמו חיות. זה האירוע הכי אלים שאפשר לתאר. ואז שוב לצאת החוצה, ממצב של חייתיות, אתה חוזר חזרה להיות בן-אדם".
בלילה שלפני אחת הכניסות לרצועה, קיבל דותן הודעות מהילדים - ששולחים את אהבתם ומבקשים רק שיחזור בשלום. בבוקר הגדוד כבר בלחימה בג'באליה. זאת המציאות שלהם בצק"ח 401 בשנה האחרונה. הם התחילו בצפון הרצועה במרחב שאטי, המשיכו לכיבוש הסמל של כיכר פלסטין, במטה אונר"א השמידו מנהרות - והיו הראשונים שחצו את מעבר רפיח ברגל. עכשיו הם בתמרון ה-17 שלהם.
"המשימה שלי מאוד ברורה", אמר דותן. "יש לנו את מחנה הפליטים ג'באליה מול העיניים - ייקח כמה שייקח, אנחנו נפרק אותו בסוף. מחבלים לא יישארו פה. הכול זה עניין של זמן ושל משאבים". אבל זמן ומשאבים בבית הם כבר סיפור אחר - המתח מכריע את שחר, היא נכנסת לשמירת היריון ונאלצת להיפרד מהכיתה שהיא מלמדת. בשיחה קצרה עם הילדים היא משתפת אותם בתקופה הקשה שעוברת עליה ועוזבת בדמעות.
במקביל, ברצועת עזה, המג"ד דותן מכנס את החיילים שלו לשיחה אחרי לילה קשה בו נפצעו ארבעה חיילים מהחטיבה. אין זמן לעצור את הלחימה - אבל חייבים לחזק את הרוח. "לא נותנים מתנות לאויב, אין הפתעות", הוא מפציר בהם. "כבר חצינו את קו השנה. לא הייתה פה עצירה לשנייה - קרענו אתכם, ולכולם קשה. כמו שאמרתי פעם אחת - אין פה מישהו שאין לו בעיות ת"ש, מהחייל ועד המג"ד".
דותן משתף איתנו את הקשיים שעוברים על החיילים שלו: "הם שואלים את עצמם 'למה אני פה? למה לא מישהו אחר? אולי אני מסכן את עצמי מעבר למה שחשבתי בתחילת המלחמה?'. אני מסתכל עליהם, הם נלחמים איתי כבר שנה באותה סיטואציה - והם באו לפה כדי לנצח. אלה לוחמים שנפצעו וחזרו, לוחמים שהחברים שלהם נהרגו, לוחמים שחוו את הכול".
בזמן הלחימה, נפל מפקד חטיבה 401, אחסאן דקסה, שפיקד על צוות הקרב שבו לוחם דותן. "זה אירוע מאוד קשה בשבילנו, הוא היה לנו מקדימה", שיתף המג"ד. "זה העוגן של החטיבה, הבן אדם שכולם מסתכלים עליו". דותן סיפר שבערב שאחסאן נהרג, הוא והחיילים שרו את "התקווה" - כדי להזכיר לעצמם למה הם שם, ברצועת עזה.
במקביל, שחר סיפרה לנו: "גם כשאני הולכת ללוויות של החיילים - אני תמיד מפחדת להיות בצד שלהם. אני יודעת שחס וחלילה זה יכול לקרות. תמיד קיימת בי החרדה הזאת שאולי יום אחד זה ידפוק בבית שלי". שחר המשיכה ושיתפה שדותן לא היה איתה בבדיקה אחת לאורך ההיריון, ושכך היה גם כשילדיהם האחרים עלו לכיתה א' או חגגו ימי הולדת.
באחד הימים שליווינו את דותן, שני מחבלים זוהו בגזרה. דותן נקרא לחפ"ק מ"פ מסייעת, ושניות לפני הטלת חומר הנפץ הוא מקבל הודעה - שחר בבית חולים, יש בעיה עם העובר. בשיחה עם אחותו, דותן מגלה שלעובר יש האצות והאטות בדופק. כשהוא מנסה לברר מה הסיבה לכך, אחותו אומרת לו בחצי צחוק, חצי רצינות: "אתה הסיבה". את הלילה שחר העבירה לבד בבית החולים. המשפחה המורחבת התגייסה מיד לעזור עם הילדים שבבית.
שחר שיתפה: "אני רואה כמה הוא אוהב את החיילים שלו ואת המפקדים שלו. יום אחד אני מרגישה שזה בסדר להיות במקום השני, ויום אחר אני כועסת על זה שאני במקום השני. יש יותר ימים כאלה שאני במקום השני". ברצועה, דותן סיפר: "אני לא אבקש בעצמי לצאת לשחר, כי יש פה כ"כ הרבה אנשים שאני צריך לדאוג להם. אם יקרה פה משהו ברצועה, אני לא אסלח לעצמי על זה כל החיים. אם יקרה משהו חס וחלילה לשחר או לעובר - אז אני לא אסלח לעצמי כל החיים גם כן. אין לזה תשובה טובה, אני חסר אונים כי לא משנה מה הבחירה שאעשה - היא כביכול לא תהיה טובה".
בבוקר שאחרי, הכול השתנה. דותן יצא לכיוון בית החולים, הסמג"ד שלו תפס פיקוד. עם זאת, הוא חייב לעמוד בזמנים, ועם כמה שהוא ממהר לחזור לחיילים שלו בגדוד ברפיח - לחדר לידה יש קצב משלו. למרות הכול, בשעה 3:30 לפנות בוקר זה קרה. אופק הקטנה הגיחה אל העולם ונלקחה מיד לרופא ילדים. כמה שעות אחר כך - דותן כבר היה בדרך חזרה ללחימה בעזה.
אחרי ששחר יצאה מבית החולים כשאופק הקטנה בידיה, נפגשנו איתה. "אם המצב ממשיך ככה, הוא לא יזכה ליהנות מזה", התייחסה שחר לדותן. "כשאופק תהיה בת שנה הוא יגלה אותה. זה צובט בלב, הוא מפספס את כל הרגעים הכי יפים של החיים שלנו".
חמישים ימים של לחימה בעזה הסתיימו וגדוד 932 יצא מהרצועה. המג"ד יכול לקחת אוויר - הוא החזיר את החיילים שלו הביתה בשלום. כשנשאל דותן מתי זה ייגמר ומתי יזכה להיות אבא של אופק, הוא השיב: "אני לא יודע מתי אבל אני חושב שהגיע הזמן שנתעסק במשפחה ובילדים. מה שצריך לקרות בשביל זה זה שתיגמר המלחמה ושכל החטופים יחזרו הביתה - אז יהיה לנו את השקט שמגיע לכל המדינה אחרי התקופה הזאת. וכשזה יקרה, אוכל לחזור להיות אבא ובעל".