מה נכון ומה לא נכון באסתמה? עד כמה אמורים החולים הכרוניים להגביל את עצמם ביומיום? והאם ניתן להתגבר על התקף קשה רק בעזרת מנוחה? והאם המחלה חולפת כשאנחנו מתבגרים? ד"ר רמית מעוז-סגל, מהיחידה לאימונולוגיה קלינית, אנגיואדמה ואלרגיה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, מנפצת כמה מיתוסים נפוצים.
"תנשום עמוק, זה הכול בראש"
אסתמה היא בהחלט לא "בראש". אכן, יש פן פסיכוסומטי מסוים בהתקפים, אבל הוא פועל בשני הכיוונים: יש מי שנוטה יותר לחרדות ומתחים, ובסיטואציות של סטרס ממהר לחוות תחושת מחנק; ולעומתו, מי שדווקא ממעט ליטול תרופות, מסרב בתוקף לפנות לרופא או למיון ואולי בכלל מתכחש למחלה שלו או של ילדיו, ומשכנע את עצמו שזה אוטוטו חולף. המיקום על הסקאלה קשור באופי, בגיל, ואם מדובר בילד או נער – גם ברמת החרדה של ההורים. שני מצבי הקיצון אינם רצויים, ולכן חשוב מצד אחד להרגיע את החולים, להסביר להם שהטיפולים השונים זמינים עבורם להקלה, ומנגד, לדבר על חשיבות ההתמדה בטיפול האנטי דלקתי. במקרה של ילדים, שאצלם פעילות גופנית מואצת היא לרוב ספונטנית יותר ופחות מתוכננת ויזומה, כדאי לשקול בחיוב טיפול במשאף מניעתי. חשוב גם להכיר את ההתקפים ולזהות את חומרתם, ולא תמיד זה קל. עקרונית, תחושת מחנק רגעית ודפיקות לב מואצות שחולפות כעבור זמן קצר גם בלי טיפול אינן התקף, שללא משאף או טיפול אחר יכול גם להימשך מספר שעות ולהיות מלווה ב"רעב" של ממש לאוויר. רופא יידע לאבחן את המצב במדויק באמצעות מד סטורציה, בדיקה של הריאות, בדיקת תפקודי ריאות וכדומה.
"חולה אסתמה? אל תתאמץ"
ממש, אבל ממש לא נכון, ואפילו להיפך: הימנעות מספורט עלולה רק להזיק. פעילות גופנית היא טובה, בריאה, משחררת אנדורפינים ומאפשרת לפתח סוג של רזרבה ריאתית. בעידן הנוכחי, שכולל מגוון רחב של תרופות וטיפולים, אין שום סיבה שחולי אסתמה פעילה לא יחיו חיים פעילים ומלאים כאנשים בריאים ויתקרבו מאוד לנורמה. ההנחיה היא להצטייד במשאפים ולעשות את כל מה שניתן: אם זה לרוץ אחרי אוטובוס שהתפספס בתחנה, לשחק כדורגל עם החבר'ה בלי להסס, הכול. מן הסתם, המצב הגופני תלוי בחולה עצמו, וחשוב שכל אחת ואחד יכירו את גופם, רמת הכושר שלהם ויידעו מה עושה להם טוב ומה פחות. אם עומס גופני בינוני עד קשה מסוג כלשהו מעורר התלקחויות, אפשר לבצע בדיקת תפקודי ריאות במאמץ ולהבין בדיוק באיזו הפרעה מדובר, מתי היא מתרחשת ובאיזו מידה היא מקשה על התפקוד. אפשרות נוספת, למי שרוצה למשל לרוץ למרחק בחורף וחווה התקפים בסיטואציות דומות, היא לקחת שאיפה ממשאף לטווח קצר דקות לפני הפעילות – זה אמור להגן מפני התלקחות קשה במהלכה.
"אין סימפטומים? לא צריך לטפל"
כדי להבין מדוע זה מאוד לא נכון, צריך להבין את המחלה יותר לעומק: אסתמה היא מחלה כרונית של דרכי הנשימה המתבטאת בעיקר בהפרעה חסימתית, תחילה בהוצאת האוויר ובמורד הדרך גם בהכנסתו. ההפרעה נגרמת בעקבות מספר תהליכים המתרחשים סביב דרכי האוויר (סימפונות) וגורמים להפרשה של רירית לתוכן ולפגיעה בגמישותן. בין היתר, נפגעים תאי השריר שאמור לגרום להרחבה או לכיווץ בהתאם לעומס הפעילות הפיזית בכל רגע נתון. עוד נקודה חשובה היא שמדובר במחלה פרוגרסיבית: בהיעדר טיפול, היא מחמירה עם הזמן ועלולה להותיר נזקים לטווח הארוך. עם התקפים בתדירות נמוכה, למשל אחת לשנה סביב זיהום ריאתי כלשהו, ניתן להתמודד עם משאף SOS. לעומת זאת, במקרה של התקפים חוזרים ונשנים, המלווים גם בזיהוי של תהליך דלקתי דרך תפקודי ריאות, מדדים בדם, טסטים לאלרגיה ופרמטרים נוספים, יש צורך בטיפול מניעתי. והנה כלל אצבע: קוצר נשימה הוא קצה הקרחון. מי שכבר הגיע לשם, צובר מתחת לפני השטח תהליך דלקתי שחשוב לטפל בו.
"תפקודי ריאות תקינים שוללים אסתמה"
לאו דווקא. לפעמים, זה פשוט עניין של תזמון. מי שסובל מאסתמה אלרגית עונתית וחווה תסמינים באביב, עשוי לקבל תפקודי ריאות תקינים לחלוטין בדצמבר. במצב כזה ניתן לבצע "מבחן תגר", בדרך כלל בבית חולים ובמרכזים רפואיים גדולים, או לנסות לתזמן את בדיקת תפקודי הריאות לתקופה של תסמינים כדי לראות את התפקוד בזמן אמת.
"אם אין אלרגיה, אין אסתמה"
אומנם, רוב מקרי האסתמה הם אכן על רקע של אסתמה אלרגית, אולם ישנם גם סוגים אחרים כגון אסתמה אאוזינופילית, אסתמה נויטרופילית ועוד. משום כך יבצעו הרופאים המומחים בדיקות דם ובדיקות נוספות, ויעשו גם שימוש באבחון על דרך השלילה.
"להמון ילדים זה היה ועבר"
אסתמה היא מחלה כרונית, ולפחות הנטייה הזאת נשארת לכל החיים. מי שחווה התלקחות בינקותו בהחלט עשוי להיתקל בה שוב בגיל מבוגר. אז נכון שיש לא מעט פעוטות ששכחו מהעניין (ואז המחלה מקבלת "שמות זמניים" כמו ברונכיט לסוגיה). אבל מי שהמשיך עם זה לתוך בית הספר היסודי, מי שזוכר היטב אינהלציות ומשאפים – בדרך כלל המחלה תישאר איתו גם כמבוגר. יש כאלה שיסבלו מהתלקחויות רק בעונה מסוימת, כתלות באלרגן הספציפי – למשל, פריחה מסוימת בעונות מעבר, או קרדית אבק הבית בקיץ. לאלו ייתכן שיומלץ ליטול את הטיפול רק בעונה המדוברת. לעיתים, בעקבות זמן ממושך (אבל באמת ממושך) ללא תסמינים כלשהם, אפשר להשתחרר מהטיפול והמעקב, אבל רצוי מאוד לעשות זאת תוך ייעוץ רפואי ולאחר בדיקת תפקידי ריאות. וכמובן, חשוב להישאר עם היד על הדופק, תרתי משמע, ולהיבדק שוב במקרה של צפצופים, שיעול כרוני או קשיי נשימה.
"המשאף ממכר"
המינון התרופתי במשאף הוא נמוך. הוא פועל באופן מקומי וישיר על דרכי האוויר, וכעבור 24 שעות לא נותר לו זכר בגוף. אין לגוף אפשרות "להתרגל" למשאף או לפתח סבילות שמחייבת להגדיל את התדירות. אם בכל זאת עלה הצורך, סימן שהמחלה עצמה החמירה. המשאף הוא לא הבעיה אלא אחד הפתרונות.