יום המודעות לסרטן הוא הזדמנות להתמקד בסרטן נשי שנמצא פחות בכותרות - סרטן השחלות. מדי שנה, מאובחנות בישראל כ-350 נשים עם סרטן השחלות – סרטן חמקמק, שמאובחן בדרך כלל בשלבים המאוחרים של המחלה, מה שבדרך כלל מקטין את סיכויי ההחלמה. בכתבה זו בחרנו להאיר בו דווקא נקודות אור.
"קשה לזהות את סרטן השחלות בשלבים מוקדמים", אומרת פרופ' תמר ספרא, מומחית לאונקולוגיה. "הסימנים לזיהוי המחלה מעורפלים, ולא ספציפיים – ירידה או עלייה במשקל, בעיות עיכול, חולשה וסימפטומים נוספים, שיכולים לתאר מצבים פיזיים רבים ושונים ועד היום, מחקרים עולמיים לא הצליחו למצוא בדיקת סקר שתדע לזהות את המחלה בשלבים מוקדמים שלה".
סיכונים וסיכויים
הגיל החציוני לסרטן השחלות הוא מעל גיל 60 ואצל נשים עם מוטציה בגן ה-BRCA, שנפוץ אצל יהודים, הגיל החציוני צעיר בעשור. נשים שלהן קרובות משפחה שחלו בסרטן השד או השחלה הן בעלות סיכון גבוה יותר לחלות בסוגי סרטן אלו.
"גורמים שונים התגלו כמקטינים את הסיכויים לחלות במחלה", מציינת פרופ' ספרא, "לידת ילד מורידה את סיכוייה של אישה לחלות ב-10% ובאופן מפתיע, גם שימוש בגלולות נגד הריון מוריד את הסיכון לחלות ב-50%. עם זאת, לנשים שמגיעות אליי למרפאה אלה רק סטטיסטיקות ועבורי, כל מטופלת היא עולם ומלואו", היא אומרת.
"חשוב לדעת, שכיום יש תכנית מעקבים מסודרת ומקיפה לנשים שידועות כנשאיות של המוטציה בגן ה-BRCA. נשים אלה מופנות לביצוע מעקבים תכופים, שכוללים בדיקתMRI שדיים אחת לשנה, החל מגיל 26, ובדיקה גניקולוגית הכוללת אולטרה סאונד אחת לשנה. מעקבים אלו מסייעים לגילוי מוקדם. במקרים מסוימים, אנו ממליצים גם על ניתוחי מנע, עוד בטרם המחלה מתפרצת", היא אומרת.
"לדעתי, ראוי שכל אישה בישראל תבצע בדיקה לגילוי המוטציה בגן ה-BRCA", אומרת פרופ' ספרא, "אישה שיודעת שהיא נשאית, מבצעת מעקבים תכופים או ניתוחי מנע ותדע להיות ערה ולהוביל לגילוי מוקדם או למניעת המחלה. אנחנו מקדמים את הנושא כבר שנים ואני מאמינה שבעתיד נגיע לזה", היא אומרת בתקווה, "גילוי הנשאות שינה את כללי המשחק".
לחיות לצד המחלה
"אנחנו עוסקים לא רק במניעת המחלה, אלא גם בטיפול בה כמובן. הטיפול המקובל לסרטן השחלות הוא ניתוח וכימותרפיה. כיום, הרפואה מתקדמת ואנחנו יכולים להציע גם תרופות ביולוגיות. עם זאת, אחוזי הריפוי בסרטן השחלות נמוכים בהשוואה לסרטן השד", אומרת פרופ' ספרא.
"קשה לבשר לאישה שהיא צריכה לעבור טיפולים כימותרפיים", מודה פרופ' ספרא, אך למרות הקושי, היא מציעה נקודת ראיה שונה עבור המטופלות הללו, כזו ש'תנרמל' את המחלה. "אני מלווה את המטופלות שלי ומשפחותיהן שנים רבות. לאורך כל השנים, אני מדברת איתן על חיים לצד הסרטן", היא מספרת, "עם ההתקדמות בטיפולים ובתרופות התומכות, אפשר לחיות שנים לצד המחלה. אפשר לעבוד ולנהל קריירה, להיות נוכחת במשפחה ולבלות עם חברים ואהובים. איכות החיים היום, בזמן המחלה טובה יותר מבעבר".
"נכון, זה לא קל" מסכמת פרופ' ספרא, "יש חרדה רבה ותופעות לוואי אבל אנחנו כאן כדי להציע את כל העזרה שאפשר לקבל, בין אם בתמיכה או בתרופות, שמאפשרים לנהל שגרת חיים בתקופת הטיפולים".
"יש לי ימים מלאים וחיים מלאים, בכל יום מחדש"
כדי להבין שזה אפשרי, חלקה איתנו יעל ביגון חן, מטופלת בסרטן השחלות, את המסע שלה לחיות את חיים, בדרכה האנרגטית. "אני בת 54 ואובחנתי בגיל 49 בסרטן שחלות מתקדם. עד היום איני נקייה מסרטן. עברתי כימותרפיה, ניתוחים וטיפולים הורמונליים משמרים, שעוצרים את המחלה", היא מתארת את מצבה הנוכחי.
כשאובחנה יעל, היא היתה מנהלת שיווק גלובלית של 'קבוצת שיכון ובינוי', נשואה ואמא לשני ילדים – בתיכון ובצבא. "כמו בכל גילוי, הדבר הראשון שחושבים עליו הוא שהולכים למות. אחר כך, כשעוברים את הגילוי המרעיש, מבינים שזה תהליך ארוך יותר ואני נכנסתי בו לשלב האקטיבי במחלה. בשלב הזה, הבנתי שחשוב לי לשמר את החיים שלי לצד ההתמודדות עם המחלה, שמביאה, באופן טבעי, עייפות וחרדות".
יעל בנתה לעצמה קבוצות תמיכה סביבה כדי להסיח את דעתה. היא התחילה לצעוד בכל יום עם חברות, הכניסה דמיון מודרך ורפלקסולוגיה לחייה, יצאה להופעות ובילתה הרבה עם המשפחה המלוכדת שלה.
"הנטייה הראשונית היא 'להשתבלל'. בשלב כלשהו החלטתי שאני משנה צורת החשיבה ומתחילה לחיות. העבודה והקריירה שלי היו כלים להמשיך. זה נתן לי חיוניות והיה בי צורך כי היתה עבודה והיו דד ליינים. לארגון אנרציה משלו וזה נתן לי סיבה להתגבר על תופעות הלוואי של הטיפולים. דווקא בימים של הטיפולים, בהם מקבלים סטרואידים לחיזוק, הייתי חזקה וניהלתי ישיבות, גם כשהייתי מחוברת לכל מיני צינורות ומכשירים", היא אומרת בצחוק.
יעל מספרת שמול הסביבה התהליך של ה'נירמול' מתחיל ברחמים "אבל מה שאת משדרת זה מה שבסוף קובע. לא רציתי שיטפלו בי, רציתי שיתנהגו אליי רגיל והייתי מעמידה במקום את מי שהיה נעשה אליי עדין מדי. אפילו הילדים שלי למדו להתמודד עם זה".
"בשלב מסוים הבנתי שלא מתים כל כך מהר ושזה לוקח זמן והתחלתי לחיות את החיים – התחלתי חוג ציור, כל כמה חודשים נסעתי לגיחות קצרות לחו"ל. לא צריך הרבה כסף כדי לחיות את החיים עכשיו ואין טעם מבחינתי לדחות דברים שרציתי לעשות בעתיד. נכון, לחרדה יש מקום משלה, ולפעמים צריך לעצור ולתת לה מקום, אבל החיים הם כאן ועכשיו ואני חיה אותם עד המקום שאני יכולה. לא חשוב לי מה חושבים עליי, שיחררתי מוסכמות ואני חיה את חיי", היא אומרת. "צריך למצוא איזון בין הקשבה לגוף ולחיות את החיים במלואם. אני לא מוכנה להיכנס למרות שחורות ולא מוכנה לאלץ את עצמי. יש לי ימים מלאים וחיים מלאים, בכל יום מחדש".