מיכל בת ה-29 נהנתה מהיריון ראשון ובריא, אלא שלפתע החלה לסבול מתסמינים מלחיצים במיוחד - קשיי נשימה, סחרחורות ודופק גבוה. היא ניגשה לרופא הנשים שלה כדי להיבדק, אך לאחר שבדק אותה טען שהכל תקין. ״הוא אמר לי שככה זה הריון ראשון, שיש עומס על הלב וקצת יותר קשה אבל שאין לי מה לדאוג״, היא נזכרת.
עם התקדמות ההיריון, הקושי הפך בלתי נסבל. מיכל התרוצצה בין בדיקה לבדיקה, אך הרופאים שבו ואמרו לה שהכל בסדר ושאין סיבה לדאגה. בשבוע 34 להיריון, קשיי הנשימה התגברו אף יותר - מיכל לא הצליחה לצעוד כמה צעדים בלי להרגיש שהיא עומדת להתעלף. בשלב הזה כבר היה לה ברור שמשהו אינו כשורה. היא החליטה לגשת לקרדיולוג. לדבריה, הוא הקשיב ללב שלה בסטטוסקופ, והבין כי הוא אינו פועל כראוי, ואז הפנה אותה בדחיפות לבדיקת אקו לב. "הד"ר אמר לי שיש היצרות מסתם ושהוא לא מבין איך שרדתי עד לשבוע 34, הוא חשש שהלב שלי לא יעמוד בזה ואמר שאני חייבת להתאשפז מייד", היא משחזרת. מיכל הופנתה למחלקת אם עובר בבי״ח, שם החליטו הרופאים לבצע ניתוח לב פתוח דחוף.
לנוכח העובדה שהיא הייתה בהיריון מתקדם, המצב היה בעייתי - הרופאים לא היו בטוחים שתשרוד את הניתוח, ולאחר דיונים ארוכים, החליטו שלא לנתח אותה לפני הלידה. כיוון שהיה חשש שמיכל לא תשרוד את הלידה, הוחלט שלא לקחת סיכון וליילד אותה בשבוע 36 באמצעות ניתוח קיסרי חירום תחת השגחה של אנשי צוות רבים.
בשבוע 36 להיריון מיכל הגיעה לניתוח. "זו הייתה לידה בדופק גבוה – עם כל המשתמע מהעניין", נזכרת מיכל. "המיילד דאג להרגיע אותי במהלך הניתוח כדי שהדופק לא יעלה ושלא אאבד הרבה דם. היו שם קרדיולוג, ארבעה מרדימים שכל אחד מהם עקב אחר מדד אחר, 20 אנשי צוות ומנהלי המחלקה. גם בעלי ואמי שהו לצדי, ליטפו והרגיעו כדי שהדופק לא יעלה".
היא מספרת שהשימוש בתרופות להורדת דופק היה מוגבל, כיוון שהרופאים חששו שהתינוקת תיכנס למצוקה. "כל הזמן ביקשו ממני לנסות להירגע, אבל כשראיתי שהדופק שלי עולה זה מאוד הלחיץ אותי ולכן הרופאים נאלצו לבצע כמה הפסקות במהלך הניתוח, והשתמשו במינון התרופות המותר".
הלידה עברה בשלום ומיכל נאלצה להישאר במשך ארבעה ימים במחלקת טיפול נמרץ ללא אפשרות לראות את התינוקת שנכנסה לחייה. "ברוך השם, ילדתי תינוקת יפיפייה ושמה נויה".
"ישנתי בישיבה במשך שלושה חודשים"
כארבעה חודשים לאחר הלידה מיכל התאוששה ומצבה היה מספיק טוב כדי לעבור ניתוח לב פתוח. "זה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים", מודה מיכל. לדבריה, תהליך ההחלמה היה קשה במיוחד. "ישנתי בישיבה במשך שלושה חודשים, אם אפשר לקרוא לזה לישון. סבלתי מכאבי תופת ובמשך ימים נאלצתי ליטול אין-ספור משככי כאבים. הכי קשה היה שלא יכולתי לטפל בתינוקת שלי".
מיכל צלחה שני ניתוחים קשים בתוך ארבעה חודשים. אחרי הניתוח לב פתוח נותרה לה רק צלקת בחזה. "הצלקת מסמלת עבורי את חובה להקשיב לגוף ולהפעיל את כל האינטואיציה, לא לפחד ולא לחשוש לשאול. כמו שטיפלתי בצלקת ולא קיבלתי אותה כגזירת גורל, כך התעקשתי לשרוד. לא הייתי מצליחה לעבור את שני הניתוחים הקשים הללו, אם לא הייתי מקשיבה לעצמי. העובדה שכיום אני יושבת פה, מדברת אתכם ומחזיקה בידיי את ילדתי היפה היא בפירוש נס".