בשבוע שעבר פרסמנו ב-N12 על התפרצות לישמניה, בעיר אופקים, לאחר שהתקבלו מאות תלונות של תושבים שנעקצו על ידי זבובי חול ונדבקו בטפיל שגורם למחלת העור, שידועה גם בשם "שושנת יריחו". באופקים עוד לא הצליחו לבלום את המחלה, אך היו רשויות אחרות בדרום שהתמודדו עם הבעיה לאורך השנים ודווקא מצאו פתרונות.
לפני כמה שנים בירוחם הייתה התפרצות גדולה של "שושנת יריחו", והעירייה החלה תהליך ארוך של טיפול בעזרת גורמים שונים וממשקים ביניהם, שהצליחו לתת מענה למצוקה.
ד"ר עידו צורים, אקולוג, חוקר כבר שנים ארוכות את הנושא ומפתח גישות ושיטות עבודה שונות לטיפול בגורמים למחלת הלישמניה. במחקר שלו הוא מתמקד בהבנה של דרך העברת המחלה ומפתח כלים על מנת להפחית את הסיכון לבני אדם.
ד"ר צורים לקח חלק מרכזי במיגור מחלת הלישמניה בעיר ירוחם, כשהעיר חוותה התפרצות גדולה מאוד. "מדובר בבעיה של אזורים מדבריים - אופקים וירוחם הן לא היחידות שהתמודדו עם המחלה", הסביר ד"ר צורים בשיחה עם N12. "הטפיל שגורם למחלה בבני אדם נמצא בחיות מאגר (החיות שנמצאות באותו אזור גיאוגרפי), כשלכל מין של לשמניה יש חיות אחרות שנושאות ומעבירות אותו, והוא מרחיב את הנישה שלו מידי פעם לחיות נוספות".
לפי ההסבר, הטפיל שגורם למחלה עובר בין החיות באזור באמצעות זבובי החול. באזור הדרום בישראל, המין הדומיננטי שגורם לנגעי העור הוא "לשמניה מייג'ור". "המחלה מתבטאת באדם, אבל היא לא מסוגלת להתרבות בו ברמה שהיא תעבור לזבוב הבא. באמצעות המחקר הבנו כי אנחנו רוצים לעצור ולהפחית את הנגיעות בלשמניה בזבובי החול הנגועים בטפיל, כי הם אלו שפוגעים בנו", פירט ד"ר צורים.
ד"ר צורים והצוות שלו פעלו בירוחם בכמה רבדים. בשיחה עם N12, הסביר על דרכי הפעולה: "הבנו כי לא ניתן להדביר את כל זבובי החול, לכן הפחתנו תחילה את כמות המכרסמים על ידי המתתם או הרחקתם, שזו השיטה הסטנדרטית כיום. הכלים הסטנדרטים המוצלחים כיום מתבססים על הפחתה והדברה של אוכלוסיית מיני המאגר והרחקתם מקרבת יישוב של מכרסמי המאגר". במקרה הישראלי, מדובר במכרסמים בשם "בסמיון" ו"מריון" (ממשפחת העכבריים). השיטה נחשבת למתקדמת מכיוון שהיא לא כרוכה בהרעלה של המכרסמים, אלא שימוש בהם לפגיעה בזבובי החול.
"היה ניסיון להקים חומות רשת מרוססות עקב טענות שזבובי החול לא עפים לגובה, ואם תהיה רשת שמטופלת בהדברה זה יעזור. עם זאת, זה לא עזר בצורה משמעותית להפחית את ההיפגעות על ידם וגם נורא קשה לתחזק רשת שכזו ארוכה", שיתף ד"ר צורים.
בטיפול שלו במחלה בירוחם שילב ד"ר צורים גם את המחקר הניסיוני שלו על המכרסמים, בטענה כי הדרך הכי טובה לטפל בבעיה היא כלי חדש שמנתק את העברת הטפיל מאוכלוסיית הנשאים, חיות המאגר לאוכלוסיית זבובי החול. "את זה אנחנו עושים על ידי טיפול במריונים (המכרסם) בחיות המאגר הספציפיות באמצעות חומרים שלא פוגעים בחיות המאגר, אבל הורג את הזבובים שעוקצים אותם", הסביר.
בצוות המיוחד נתנו למכרסמים טיפול שהופך אותם לרעילים לזבובי החול. המשמעות היא שאם זבוב החול יעקוץ אתו, הזבוב ימות וכך המחלה לא תעבור לבני אדם. מדובר, לדבריו של ד"ר צורים, בטיפול ממוקד וספציפי במיני מכרסמים שמהווים מאגר ללשמניה.
באופקים הסיפור הוא שונה, כך לפי ד"ר צורים. "באופקים יש מין מכרסמים אחר מבירוחם, שהוא הבעיה המרכזית - מריון מצוי. בשטחים החקלאיים מסביב לאופקים ואלו שגובלים בהם יש המון מכרסמים ונורא קשה לאתר אותם", הוא הוסיף. כיום, ד"ר צורים עובד בשטחים החקלאיים שמסביב לאופקים כחלק ממחקר. "אנחנו סורקים את השטח, מזהים את האזורים הנגועים ברמת המחילה ומטפלים. באופקים צריך לטפל בבעיית המכרסמים האלו במאות מטרים הקרובים אליה, לא רק בשטחים החקלאים – דבר שבינתיים לא נעשה".
על ידי הנחת פתיונות למכרסמים שנושאים לישמניה והרעלת זבוב החול, מצליח כיום ד"ר צורים להפחית את ההידבקות בלשימניה בזבובי החול בשטחי הניסוי ובשטחים החקלאיים בצורה ניכרת. בירוחם השיטה הפחיתה מעל ל-90 אחוז בנגיעות בלישמניה בקרב זבובי החול.
"זה לא תהליך של שנים, הביצוע הוא מיידי"
ד"ר צורים העיד כי מרגע תחילת הטיפול ניתן להרגיש הקלה בכמות הנדבקים. "זה לא תהליך של שנים, הביצוע הוא מיידי", הוא הסביר, אך הדגיש כי אי אפשר להיפטר מהלשמניה לגמרי. "זה כרוני. אנחנו לא מטפלים בכל המזרח התיכון בו-זמנית, לכן זה לא ייעלם. אנחנו יכולים להציע ממשק שהוא מגן פר אזור, אבל אי אפשר לעשות אותו בפעם אחת וזהו. זה חייב להיות חלק מהפעילות השנתית של אותו אזור".
"כשמפעילים ממשקים כאלו לזמן ארוך, עם הזמן האיטנסיביות שצריך להפעיל אותם יורדת", הסביר ד"ר צורים, שמסרב לחזות מראש את התוצאה. "אני יכול להגיד שמהרגע שנפעיל תוכנית כזו ברצינות, התוצאות יתממשו באופן מיידי בעונה הבאה".
השותפים המרכזיים במחקר הנוכחי של ד"ר צורים הם פרופסור צביקה אברמסקי מאוניברסיטת בן גוריון, פרופסור אלון ורבורג מהאוניברסיטה העברית, פרופסור גד בנעט מהאוניברסיטה העברית וגדעון וסרברג מאוניברסיטת גרינסבורו בצפון קרוליינה.