מספיקות כמה דקות במסדרון של מחלקת השיקום בבית חולים שיבא כדי להבין שיש עוד מחיר למלחמה, מחיר שכמעט לא מדברים עליו: מאות אלפי אנשי ונשות צבא וביטחון יצאו להילחם למען המדינה וחלקם נפצעו בקרב. עכשיו הם נלחמים כדי לחזור לחייהם.
ביום שלישי ה-10 באוקטובר, סמ"פ בגדוד חי"ר, רב-סרן (במיל') יותם והפלוגה שלו היו באזור רעים כשעדיין התנהלו בקיבוץ קרבות עם מחבלים. למקום הגיעה משפחה מתל אביב שהילדים שלהם היו במסיבה ונותק הקשר עימם. יותם מספר שההורים אמרו לו שאף אחד לא מחפש אחר יקיריהם והדבר נגע לליבו.
יותם דרש מבני המשפחה להישאר ברכב ויצא עם כמה חיילים כדי לסרוק את הפרדס באזור. "באחת השורות, אני מסתכל ימינה ורואה שלושה ראשים עם קנים מכוונים אליי. בהתחלה חשבתי שמדובר בחיילים, אז צעקתי 'חיילים!', ותוך כדי שצעקתי, קיבלתי צרורות לתוך הגוף שלי", הוא שחזר. "קיבלתי כדור בריאה, ביד ובירך. רסיסי רימון גרמו לפגיעות ברגל ולאובדן של הרבה דם. ניקזו לי את הדם כדי שאוכל לנשום, שמו לי חוסמי עורקים ומלא תחבושות כדי לעצור את הדימום".
חייו של יותם ניצלו לאחר שהוטס לבית החולים אסותא באשדוד במצב קשה ונותח מיד עם קבלתו. השבוע, הוא הועבר לבית החולים תל השומר לסדרה של ניתוחים. הושתלה לו עצם מהאגן ברגל, וכעת הוא לומד ללכת מחדש.
טלי, אשתו, מנסה לתמרן את הזמן בין בית החולים לבין הבית - בין הטיפול ביותם לטיפול בשלושת ילדיהם הקטנים. היא נמצאת באופן מלא עם הילדים וצריכה לטפל בהם, לתחזק את הבית וגם לעבוד. "לעשות את כל זה לבד, כשמעליי מרחפים הלחץ, הפחד וחוסר הוודאות - זה מאוד משפיע", היא שיתפה. "אנחנו מוקפים בהמון עזרה של המשפחה והצוות הרפואי, ועדיין זו מלחמה יום-יומית, שרק מתחילה".
חשש שלא פחות מטריד את טלי הם הצרכים שיצופו ביום שאחרי השיקום: "אם פתאום לילדים יהיה צורך בטיפול פסיכולוגי - הם יקבלו מענה? משרד הביטחון מאפשר לקבל 12 טיפולים. זה מספיק? ומה יהיה אחר כך?".
ליאת גרטמן, ראש אגף השיקום וראש היחידה למחקר תכנון ותיאום במשרד הביטחון, התייחסה למענים השונים ולתמונת המצב: "באגף השיקום יש כ-3,700 פצועים, כחצי מהם סובלים מפציעות אורתופדיות וכ-20% כבר מזהים שהם בפוסט-טראומה: אנחנו נערכים ככל יכולתנו להגדיל את מערך הספקים והתוכניות. צריך עוד כוח אדם מקצועי שיטפל בכל הפצועים שייכנסו למערכת".
זו הפעם הראשונה שמדינת ישראל תצטרך להתמודד עם מספר גדול כל כך של פצועי צה"ל בגוף ובנפש, לצד אזרחים רבים שנפגעו גם הם. אומנם משרד הביטחון עבר תהליך רציני של הכרה וליווי של נכי צה"ל בשנים האחרונות, אבל עוד טרם המלחמה היה כאן מחסור אדיר במטפלים ובאנשי מקצוע במערכת השיקום, מחסור שהיה צריך להיות כבר מטופל.
"נידרש לתקציבים מאוד גדולים לטובת השיקום וכל המעטפת השיקומית של הפצועים האלה", ציין עו"ד עידן קלימן יו"ר ארגון נכי צה"ל. "תידרש הרחבת מתקנים כמו בתי הלוחם והבתים המאזנים. אנחנו על סף אירוע גדול מאוד שאם אנחנו לא ניערך אליו עכשיו, אנחנו נמצא את עצמנו תוך כמה חודשים במשבר טיפולי עצום".
סמל (במיל') אלעזר נפצע בעזה חודש לאחר שהחלה הלחימה, כשהטנק שלו חטף טיל נ"ט. הוא פונה במצב קשה, עבר החייאה ובמשך ארבעה ימים היה מורדם ומונשם. הריאות שלו התמלאו פיח והוא סבל מכוויות בכל חלקי גופו. אלעזר סיפר כי הטיל שחדר לטנק שלו, גרם לשרפה רצינית בצריח: "קשה נורא להסביר את החום הזה, זה פשוט כבשן אש. אני מנסה להיחלץ, אבל לא כל כך מצליח כי המפקד מאחוריי גם מנסה ואנחנו נתקעים אחד בשני. מתישהו גל החום כבר מגיע לפנים שלי ואני מנסה לגונן עליהן, הטמפרטורות עולות ועולות עד שהגוף קורס".
"הפנים שלי היו שחורות. ההורים שלי מספרים שכשהם באו לראות אותי, הם לא זיהו אותי", אלעזר סיפר. ייתכן שבשבוע הבא הוא יזדקק לניתוח. השיקום שלו מתמקד בשלב זה בהשבת התנועה, חזרה לפעילות ולשגרה מלאה. "אתה רוצה להחלים, לחיות. לפעמים שוקעים קצת ואז מתקדמים. מותר ליפול לפעמים", העיד.
מאז שנפצע, אלעזר לא ראה את שלושת ילדיו הקטנים. הוא ואשתו אורי החליטו לחכות שהמצב שלו ישתפר, חוששים לילדים יהיה קשה מדי לראות ככה את אבא שלהם. אלעזר סיפר כי שבועיים לפני שנפצע, נולדה בתו הרביעית, גפן, ממנה הוא שואב כוחות בין הטיפולים: "יש קושי עכשיו, אבל נתקדם ממנו, נגדל".
יש חיילים שמרגישים שהם עדיין בשדה הקרב, גם כשהמלחמה נגמרת. החיילים שנפצעו צריכים להתחיל לבנות את החיים שלהם מחדש, לצד הפציעה. אצל חלקם נוכל לראות אותה, אצל חלקם האחר היא בנפש, אולי אפילו עוד לא אובחנה. למרות שאין באופק תוכנית שיקום לאומית, נדמה שאלעזר נאחז באופטימיות ובתקווה: "יש שיר של נעמי שמר, 'חבלי משיח' - שזה שילוב של שני דברים: חבל מבטא כאב וקושי, ומשיח מבטא שמחה וריפוי. תמיד הייתי נזכר שאלו שני שלבים שבאים יחד. יש קושי ואחריו באה הצמיחה".