כמו אבות רבים שמשרתים בימים אלה במילואים, גם מנחם רז מאשדוד, גויס בצו 8. אלא שבניגוד ללוחמים אחרים שממוקדים בלוחמה במחבלים, לרז יש מלחמה נוספת לנהל – בנו, אליה בן השנתיים וחצי, מאושפז במחלקה האונקולוגית בשניידר והוא מתמודד עם גידול סרטני בראש כבר כעשרה חודשים.
בתפקידו הצבאי, רז מסייע לזהות חללים בשטח. ב-7 באוקטובר התקשרו אליו מהצבא בצוהריים, אך מכיוון שהמשפחה שומרת שבת, הוא ראה את השיחה רק בערב ומיד התארגן ויצא למילואים. אליה הוא הילד הרביעי במשפחה. כשאותר הסרטן בראשו, הוא היה רק בן שנה וארבעה חודשים. "הגענו לבית החולים כי הוא לא ראה היטב. רק בדיעבד הבנו שהגידול לחץ לו על עצב הראייה. ניתחו אותו, לקחו ביופסיה והודיעו לנו שהוא חולה בסרטן. עולמינו חרב עלינו".
מאז ההורים מלווים את אליה בטיפולים אינטנסיביים, שכללו בעיקר טיפולים כימותרפיים שעזרו להקטין את הגידול. "לצערנו, מיקום הגידול בעייתי ולכן לא ניתן לנתח אותו ולהוציאו. היום הוא אומנם עדיין סובל מלקות ראייה אבל היא פחות חמורה והוא מרגיש הרבה יותר טוב", אומר רז.
הוא תמיד התייצב בזמן לכל טיפול, אבל כעת מתקשה להתמיד בכך, בשל שגרת המלחמה שמצריכה ממנו להגיע למילואים. "לצערי אין לי ברירה. מדובר במערכה שכל עם ישראל התגייס למענה. אליה הוא גיבור עם שמחת חיים והוא ינצח את זה. גם אנחנו ננצח".
"עבור כולם התקופה הזאת מורכבת, ועבורי אפילו קצת יותר"
גם בן צדקיהו, איש קבע בחיל ההנדסה שמשרת כעת במילואים, מתמודד עם סיטואציה דומה – בתו, רות, מאושפזת גם היא במחלקה האונקולוגית בשניידר ומתמודדת כשנתיים עם סרטן מוח מסוג אופטיקגליומה. "היא עברה כבר שני ניתוחי מוח מורכבים במחלקה האונקולוגית. בדרך כלל אני לוקח חלק משמעותי בטיפולים, בניתוחים ובכל מה שצריך, אבל עכשיו זה מורכב יותר. עבור כולם התקופה הזו מורכבת, ולי אפילו קצת יותר".
צדקיהו מספר שרות אושפזה כבר ביום כיפור ונותרה במחלקה עד לשבת הארורה. "ביום שישי לפני הבלגן, השתחררנו מבית החולים. אפילו לא הספקתי להיות בבית 12 שעות וכבר הקפיצו אותי למילואים". אשתי כמובן דואגת לבת שלנו, ועכשיו בגלל הלחימה היא דואגת גם לי. כשאין מלחמה, אני הוא זה שלוקח את הילדה לטיפולים, כרגע הכול נופל עליה. זה דורש תעצומות נפש גדולות במיוחד. לבת שלנו היה לפני כמה ימים טיפול MRI בהרדמה מלאה, אבל נאלצתי להיות בצבא. שזו בדיקה שמעולם לא הפסדתי. אני מפקד על אנשים, יש לי מחויבות וכרגע אני נאלץ להתמודד עם אתגר כפול".
"זה נורא לראות אותם רצים באזעקה, כל אחד עם עמוד, לחדר המדרגות"
יפעת עזר כהן, עובדת סוציאלית במחלקה המטו-אנקולוגית לילדים בשניידר, מלווה את משפחות הילדים החולים.
"אני מרגישה שבתקופה האחרונה השיח עם ההורים משתנה", היא אומרת. "עכשיו התווספה להם עוד דאגה, עוד נדבך לעומס הרגשות המורכבים שעמם הם מתמודדים בשגרה. יש פחות ידיים שעוסקות במלאכה והרבה פחות לגיטימציה לדבר על הקושי. זה לא כמו שאחד מההורים צריך ללכת לעבודה והשני מבקש ממנו לא ללכת, כאן פשוט אין ברירה. אי אפשר להתלונן, להביע מורת רוח, על העדר נוכחות חסרה של האב, ומעבר לדאגה לילד מתווספת גם דאגה לבן הזוג".
עזר כהן מוסיפה כי באופן טבעי, המצב משפיע גם על הילדים. "העננה הזו שאופפת את כולנו פוגשת גם את הילדים החולים. זה מעורר הרבה רגשות שצבועים בצבע של החרדה הכללית הקיומית מהמחלה עצמה. גם האזעקות מייצרות אצל הילדים החולים לחץ נוסף. זה נורא לראות אותם רצים, כל אחד עם עמוד, לחדר המדרגות. הייתה אמא שאמרה לי שהיא חושבת שהמערכת החיסונית של הילדה שלה נחלשה בגלל המצב, ישנה השפעה בכל הרבדים. אלה ילדים שעולמם התהפך פעם אחת, ועכשיו שוב. ככל שהמתח והלחץ מתגברים, הגוף נחלש והחוסן האישי הרגשי והפיזי נחלשים".
עזר כהן מוסיפה כי בימים מורכבים אלה, העובדות הסוציאליות במחלקה מאפשרות שיח פתוח בנושא ונותנות לגיטימציה לכל מנעד רגשי, כולל כעס, תסכול, פחד ותקווה. "אנחנו עובדות יותר עם טכניקות של נשימה והרגעה עצמית, ומנסות להחזיר להורים את השליטה על התחושות שלהם".