הרבה משתמשים, בין אם מטופלים או לצרכי פנאי, העידו שהם הגבירו את השימוש מאז פרצה המלחמה. הטראומה, החרדה, הדאגה, העצב והכאב, גורמים לרבים לחפש דרכי התמודדות ושיכוך. כשהבינו במשרד הבריאות שיש בהלה לירוק, יצאה אזהרת שימוש, אבל היא חלפה מתחת לרדאר. אזהרה או לא, ישראלים רוצים את הוויד שלהם, והרבה ממנו.
"נתחיל מזה שאנשים צורכים יותר חומרים", אומר פרופ' שאולי לב-רן, פסיכיאטר מומחה בטיפול בהתמכרויות ומנהל המרכז הישראל להתמכרויות. "יש קטגוריה שלמה של חומרי הרגעה, אלכוהול, תרופות מרשם, תרופות הרגעה ושינה, ויש עלייה של מאות אחוזים. בתקופה מלאת סטרס, פונים יותר למה שירגיע, יסיח את הדעת, יתן מזור לתחושות. בין אם זו חרדה, חוסר אמון, קשיים בשינה. חלק מהחומרים האלה תלויים בזמינות, וקנאביס הוא מאוד זמין אצלנו".
אצל מי זה קורה?
"אפשר לחלק את האוכלוסייה לארבעה חלקים: אלא שלא עושים שימוש, אלה שעושים שימוש בסיכון נמוך, שזה שימוש אנקדוטלי, אם יש ג'וינט הם אולי יעשנו או לא, אבל הם לא יתארגנו בעצמם ולא מחפשים את זה במיוחד; אלה שעושים שימוש גבוה, יותר אינטנסיבי, לפעמים בכל מיני מצבי סיכון, אבל לא אובדן שליטה של ממש ושימוש יומיומי מסביב לשעון, ויש כאלה שסובלים מהתמכרות".
בחודשיים האחרונים, רואים מטפלים ואנשי מקצוע מעבר מקטגוריה לקטגוריה גבוהה יותר. "אלה שלא השתמשו, התחילו להשתמש, אלה שעושים שימוש אנקדוטלי, עוברים לשימוש יותר אינטנסיבי, אלה שהיו משתמשים בצורה יותר אינטנסיבית מתחילים להשתמש יומיום מסביב לשעון, אלה שסובלים מהתמכרות יותר מתקשים להמשיך ואלה שהפסיקו חוזרים להשתמש".
מה נחשב שימוש כבד?
"שימוש כבד הוא שימוש אינטנסיבי, יומיומי, וככל שזה נעשה יותר שעות ביממה זה יותר בעייתי. כלומר – ג'וינט פעמיים-שלוש בשבוע דינו לא כמו ג'וינט כל יום, ג'וינט כל ערב לא דינו כמו ארבעה ג'וינטים כל ערב וארבעה ג'וינטים כל ערב לא דינם כמו 12 ג'וינטים ביום שהתחילו עם הקפה של הבוקר".
הגברת השימוש בקנאביס, מתוך תחושת דחק ומצוקה, מאופיינת בעלייה בזמני השימוש, במצבי השימוש וכן בפגיעה בתפקוד. אלה שלושה פרמטרים המצביעים על כך שיש עלייה בשימוש בעלולה להיות בעייתית. "דגל אדום ראשון הוא זה של זמנים – באיזו תדירות נעשה השימוש, כמה הוא יומיומי ומתי ביממה. הפקטור הוא לא באיזו שעה אני מעשן, אלא כמה זמן אחרי שהתעוררתי. אם קמתי באחת והתחלתי לעשן בשלוש, אז הייתי סאחי שעתיים. השני הוא מצבים – האם מדובר בשימוש חברתי או לבד. ככל שהשימוש גובר, הוא נעשה יותר לבד, וגם במצבים שאמורים להיות תפקודיים, למשל כשאני בעבודה או כשאני אמורה או אמור לטפל בילדים. ככל שהשימוש נעשה במצבים שהם פחות פנאי ויותר אמורים להיות תפקודיים, או מתוך צורך בתפקוד כי נדמה לי שזה מקל עליי – אז הוא נחשב בעייתי יותר".
הפרמטר השלישי וכנראה גם המהותי, הוא כמה השימוש פוגע בתפקוד. אם הוא הופך את המשתמש להורה פחות נוכח, למישהי שמחסירה יותר ימי עבודה, למישהו שנוהג במצבי סיכון – אז מדובר בשימוש בעייתי. "חשוב לומר שמדובר על ספקטרום, יש הרבה מאוד סיבות שבגללן בן הזוג הוא לא מספיק קשוב בתקופה הזו, או הורה לא נוכח. גראס הוא אחד מתוך 100 סיבות, ולא כל מי שמעשן הוא בן זוג לא קשוב ולהיפך. אבל ככל שאני פוגע ביותר מרכיבים תפקודיים, אז השימוש הוא בעייתי יותר, ומייצג זליגה לעבר אובדן שליטה. וככל שאני מתקדם בספקטרום הזה, משתמש באינטנסיביות גבוהה יותר מבחינת זמנים, מצבים וככל שיש יותר פגיעה בתפקוד – כל אלה עדויות שאני מתקדם משימוש לא בעייתי בסיכון נמוך, לעבר שימוש בעייתי בסיכון גבוה והתמכרות".
יש אנשים שטוענים שהם מתפקדים מעולה על קנאביס, אפילו יותר טוב מאשר בלי
"אחד הדברים הקצת מבלבלים עם גראס, זה שחלק גדול מהאנשים יכולים לתפקד איתו במידה רבה. אבל ככל שאנחנו מדברים עם אנשים בצורה לא שיפוטית, הם באים ואומרים בעצמם: תשמע, זה לא שאני לא מסתדר בחיים, אני מנכ"ל של חברה, אני עורך דין שעובד על תיקים, אני רופא שרואה מטופלים, אני עובד הייטק יעיל. ואז מגיע 'כן אבל'. נניח, כן, אבל אני ובת הזוג שלי לא יכולים לבלות ערב ביחד בלי לעשן, כן, אבל אני לא יכול לראות סרט אם אני לא מעשן, כן אבל, אני לא בנוכחות, כן אבל, אם אני לא אעשן אני אתפוצץ על הילדים. התשובה היא לא רק איך התפקוד נראה מבחוץ, אלא שדווקא בבירור אמפטי איתם, מתגלים חלקים בשימוש שמבאסים אותם. הרבה פעמים אנשים יספרו לנו את אותם דברים שהם לא מדידים, שהם לא פגיעה בתפקוד חיצוני אלא פגיעה בחוויה, הרבה פעמים פגיעה במערכות יחסים. שם, בבירור אמפטי ומלא חמלה, אנחנו מוצאים גם את המוטיבציה לשינוי".
איזה נזקים נוספים עלולים להיגרם מצריכה מוגברת או מתלות בצריכה?
"צריכה מופרזת של חומרים פוגעת ביכולת שלנו להתמודד עם אירועים טראומטיים, להכיל את הסטרס של התקופה הזו, לעבד אירועים ובמובנים רבים פוגעת בחוסן שלנו ובהחלמה הטבעית שלנו מאירועים טראומטיים. כשאנחנו מקהים את הרגשות כל הזמן, אנחנו לא מעבדים אותם, אנחנו לא לומדים איך להכיל אותם, ואנחנו לא מפתחים אסטרטגיות התמודדות אלטרנטיביות, כי אנחנו וואן טריק פוני ונשענים תמיד על אותה אסטרטגיה להרגעה והתמודדות. ואז אנחנו מפתחים תלות בדבר הזה, וגם כשהתקופה הסטרסוגנית מסתיימת, אין לנו את הכלים להתמודד עם סטרס, לא עיבדנו חוויות טראומטיות, ואז אנחנו מדחיקים מדחיקים מדחיקים, ואז אותם אירועים יכולים לצוץ לנו בכל מיני צורות פחות מווסתות בהמשך, וזו הבעיה המרכזית".
אתה מעריך שתהיה קפיצה דרמטית נוספת בצריכה לאור כמות הנפגעים בגוף ובנפש?
"השאלה היא מה אנחנו בוחרים לעשות כחברה וכמערכת בריאות נפש. אנחנו בתוך האירוע, ולכן אני רואה שזה תלוי בין היתר במה אנחנו עושים כרגע, ובייחוד בהגברת מודעות. אנחנו צריכים להחזיק מורכבות, ככל שנקצין את השיח לכן טוב או לא טוב, לא החזקנו מורכבות ולא עזרנו לאנשים לנווט בסיטואציה המורכבת הזו. בגלל שיש סיכון, ושימוש מופרז עלול לפגוע בחוסן ובהתמודדות הטבעית עם מצבי סטרס, כל ההתערבויות שאנחנו עושים היום, קצרות מועד וכאלה שנעשה בשנה ובשנים הקרובות, חייבות להיות מיודעות לפוטנציאל לגבי שימוש מופרז בחומרים כמו קנאביס. זה דורש שכלל אנשי מקצוע יעברו הכשרות ממוקדות שיסייעו להם ללמוד איך ומתי לברר לגבי שימוש מופרז, להסביר מה הנזקים הפוטנציאליים, ולמנוע הדרדרות. אנחנו כרגע במאני טיים, וככל שנשכיל לזהות עכשיו איפה אנחנו נמצאים, בתקופה שיש בה סיכון מובהק לשימוש מופרז שכבר התחיל, נוכל למנוע נזקים ארוכי טווח שעלולים להיות בכייה לדורות. אני לא רואה שחורות, כמו שאני רואה את המשימה עכשיו".
יש לך מסר או עצה למי שנמצאים כרגע במצוקה ופונים לחומרים כדי לשכך את הכאב?
"קודם כל שתהיה הרבה חמלה עצמית כלפי הרצון לשכך כאב. כשיש מצוקה בלתי נשלטת, הרבה פעמים צריך לשכך את הכאב. לצד זה, כשהיא נשלטת אבל קשה להכלה, אז ככל שנמצא דרכים אחרות להתמודד עם הכאב, בעזרת פנייה לאחרים, בעזרת חברה, בעזרת עשייה או אמצעים שהם תחת בקרה, אז הסיכוי שלנו להפחית את הכאב רגע, ויותר חשוב, להפחית את הסיכוי שהכאב יישאר איתנו לאורך שנים – הוא יותר גדול. חשוב שנדע שכשאנחנו מפתחים דפוס אחד קבוע להפחתת הכאב, על חשבון ארגז כלים שיש לחלק גדול מהאנשים, שהגיעו איתו לשבעה באוקטובר, אז אנחנו מצמצמים את ארגז הכלים הזה יותר ויותר, ונישאר בסוף עם ארגז כלים מצומצם ואולי נגזור על עצמנו יותר כאב לטווח הרחוק".