מסמך יוצא דופן, על רקע מאבק המתמחים: כתב "אולפן שישי" אילן לוקאץ' הצטרף למשמרת של שני מתמחים בבית החולים שיבא, ד"ר איתי גבאי וד"ר אדם גולדמן, כדי לנסות ולהבין איך נראית משמרת של 26 שעות. לוקאץ' התייצב במחלקה בשעה 7 בבוקר - ויצא ממנה רק למחרת.
"זאת התמונה של כל תחילת תורנות", מתאר ד"ר איתי גבאי, בן 38 המתמחה ברפואה דחופה בשיבא מזה כשנה. "החשש הזה שאתה נכנס ואתה לא יודע מה מסתתר מעבר לדלתות – אם תראה שם משהו שהוא רע מאוד או משהו שהוא סתם רע, אבל העומס הוא עומס קונסיסטנטי, תמיד תמיד תמיד רוחש".
התורנות במיון היא של 17 שעות, לא 26, בגלל האינטנסיביות של המקצוע. עד הבוקר צריך ד"ר גבאי לראות, לאבחן ולהחליט מהר ונכון על המשך הטיפול של עשרות חולים. בסביבות 23 בלילה הוא יתחיל להרגיש את העייפות, ב-2-3 לפנות בוקר כבר יהיה עצבני, רגזני ויבדוק כל פעולה כמה פעמים לוודא שלא טעה.
"אתה לא יודע מה מסתתר מעבר לדלתות – אם תראה שם משהו שהוא רע מאוד או משהו שהוא סתם רע"
חמש קומות מעל המיון התחיל ד"ר אדם גולדמן תורנות של 26 שעות במחלקה פנימית ו'. בישיבת הבוקר הוא קיבל לטיפולו עשרה חולים, רבע מהמחלקה, והתחיל לעבור ביניהם.
אילו מטופלים אתה רוצה? מה נחשב אטרקטיבי?
"חולים מעניינים. אתה רוצה ללמוד, אתה רוצה לראות דברים חדשים, בשביל זה אנחנו פה".
חשבתי לפי פרוגנוזה, אתה רוצה להעביר משמרת בלי שימותו לך.
"לא אשקר ש... זה בעיקר בתורנות. בתורנות אתה מקווה שדברים לא יקרו במשמרת שלך".
עד 16:00 חייב ד"ר גולדמן לסיים עם החולים שלו ואז הוא מקבל אחריות על כל המחלקה, 40 מאושפזים. זאת רמת מורכבות שהיא קשוחה גם למוח ערני לגמרי, וכללי המשחק משתנים.
אתה ישן טוב קודם?
"כן, חייב. יום לפני אני מתרסק ב-22, תמיד אני מבריז לחברים או לאשתי יום לפני כי אני בלחץ לקראת מחר. להגיע לתורנות עייף זה הכי סיוט".
אז מה עושים? איך מחזיקים?
"יש קצת קפה, אם יש אקשן אז זה מוסיף לאדרנלין ויום אחרי זה מתרסקים. מזכיר את הצבא כזה קצת".
"הדאגה קודם כל צריכה להיות הדאגה שלכם"
ב-03:30 לפנות בוקר עשרות עדיין מחכים במיון. לא סדר ההגעה קובע אלא הדחיפות והחומרה. ובכל רגע יכולה אחות לקרוא למתמחה אל מטופל שקורס בצד אחד של האגף, בצד השני יש משפחה שמחכה כבר 12 שעות ועוד לא הסבירו לה לאן זה הולך, ושתי מיטות משם שוכב חולה אונקולוגי בכאבי תופת שעוד לא קיבל משכך כאבים. העיניים של המתמחים רוצות להיסגר וקשה להחזיק.
"אני תמיד מסביר שהדאגה היא קודם כל צריכה להיות הדאגה שלכם, של אלו שבאים לקבל את השירות ממני בשעה ארבע, חמש לפנות בוקר", אומר ד"ר גבאי. "המיון פה בשעות האלה כבר נראה כמו תוהו ובוהו. בשעות האלו אני חושב שאני מפסיק לחשוב. אני מתחיל לעבוד על אוטומט".
"כל לילה יש טעויות", הוא מוסיף. "כל אחד מאיתנו בשלב כזה או אחר היה קרוב לעשות את זה, או עשה את זה, אני אגיד את זה - הרג חולה".
03:30 זאת התחלת השלב הקצת הזוי במיון. משפחות מתפרצות על הרופאים. ברבע לארבע נכנס אמבולנס, מלווה בניידת משטרה. "יש פה מטופלת שאני מבטיח לה מכתב שחרור מהשעה שלוש ועכשיו השעה חמש", נזכר ד"ר גבאי. "זאת אומרת שהיא שעתיים מחכה למכתב שחרור".
אלה השעות שבהן האחיות הוותיקות מצילות לא פעם את הרופאים מטעויות של עייפות קשה. "דוקטור," הן יגידו, "אתה בטוח שאתה רוצה לתת את המינון הזה?" לפעמים מחמיצים משהו בבדיקה, משחררים הביתה והחולה חוזר עם אמבולנס אחרי החייאה. זה המחיר של תורנויות באורך כזה.
"בכל פעם שאני ניגש היום למטופל אני רואה שם את אמא שלי, ואני רואה את אבא שלי שוכב על המיטה"
"בשנה החמישית ללימודים כאבה לאבא שלי הבטן, והוא הלך ונהיה כחוש מיום ליום", מספר ד"ר גבאי. "חודשיים אחר כך אמא שלי התקשרה אליי, שלאבא שלי יש סרטן לבלב. כשהיא אמרה את צמד המילים "סרטן לבלב", אני זוכר שעניתי לה: 'אבא ימות, והוא ימות לא עוד הרבה זמן'".
"היא הייתה מתקשרת אליי בבקרים גמורה, כעוסה, מתלוננת על איך קיבלו את פניה", הוא נזכר. "ולמה אני מספר את הסיפור הזה? כי כשסיימתי את התורנות הראשונה... אני זוכר שסיימתי אותה והרמתי לה טלפון, ואמרתי לה: 'את זוכרת את הימים האלה שהיית נוסעת עם אבא לרמב"ם? את מבינה שהיום אותם רופאים הם אני?'"
המאבק של אביו במחלת הסרטן מלווה את ד"ר גבאי יום-יום בהתמחות. "בכל פעם שאני ניגש היום למטופל אני רואה שם את אמא שלי, ואני רואה את אבא שלי שוכב על המיטה. זה עובר לי בראש תמיד - איזה טיפול הם אמורים לקבל - ואיזה טיפול אני באמת עומד ונותן, בחוסר סבלנות, בעצבנות הרבה מאוד פעמים. אין יום שזה לא מלווה אותי במחשבות. ואני, לצערי, את התיקון לא יכול לעשות. אין לי את הדרך. אין לי את הכלים לעשות אותו".