רבים בישראל, ילדים ומבוגרים, נזקקים לעיתים לטיפול אצל קלינאית תקשורת, אשת מקצוע שמתמחה בטיפול בבעיות דיבור. מרגע האבחון, המהירות שבה הטיפול מתחיל חשובה ומשפיעה במידה רבה על הצלחתו. אלא שבישראל במקרים רבים המטופלים בקופות החולים נדרשים להמתין חודשים, לעיתים אפילו יותר משנה, כדי להגיע לטיפול אצל קלינאי תקשורת.
חלק מהילדים שזקוקים לטיפול לא משתלבים חברתית, אוצר המילים שלהם מצומצם, והם לא מצליחים להביע את עצמם. ובעיות כאלה, כשהן לא מטופלות בזמן, גורמות לנזקים לעיתים בלתי הפיכים.
"אני אימא שלו ואני לא יכולה לעזור, זה מתסכל"
כך למשל, בנה בן ה-4 של קולט אלקובי, אובחן כמי שזקוק לקלינאית בשל בעיה במובנות הדיבור. "במכונים שבדקנו אותם נתנו לו לפחות חצי שנה המתנה", מספרת אלקובי. "אנחנו כבר חצי שנה ממתינים, ואין צפי מתי אנחנו נקבל את הטיפול. אני רואה שיש פער בין הילד שלי לילדים אחרים. זה מתסכל אותי בתור אימא שלו, שאני רוצה לעזור ל ושאני לא יכולה, כי אין מי שיעזור לי לתת לו את הטיפול שמגיע לו".
"במכונים שבדקנו אותם נתנו לו לפחות חצי שנה המתנה", מוסיפה אלקובי. "זאת אומרת שמאפריל, עכשיו אנחנו באוקטובר, אנחנו כבר חצי שנה ממתינים, ואין צפי מתי אנחנו נקבל את הטיפול. אני רואה שיש פער בין הילד שלי לילדים אחרים".
"שקלתי לקחת אותו לפרטי, אבל כרגע הוא מטופל בעוד תחומים, והתקציב שלי מוגבל", מסבירה אלקובי. "ואני צריכה את הטיפול הזה דרך הקופה. הוא לא מצליח לבטא את עצמו כמו שהוא צריך, אז זה גורם לו לכעסים וגורם לו לתסכול, וגורם גם לי לתסכול כי אני לא מצליחה להבין אותו, את מה שהוא רוצה. אז שנינו יוצאים מתוסכלים מהסיטואציה, ואני מרגישה תקועה במקום, שאין לי את הכלים לעזור לו".
"תנאי ההעסקה בלתי אפשריים"
"קלינאיות תקשורת אוהבות את השירות הציבורי", מסבירה ד"ר אסנת סגל, יו"ר האגודה הישראלית של קלינאי התקשורת בישראל. "אבל מה? אין להן את הפריווילגיה לעבוד שם כי הן צריכות להתפרנס. והתוצאה היא שאנחנו מחכים בתור. עם ישראל מחכה בתור, מחכה לקלינאיות תקשורת".
לפי האגודה הישראלית של קלינאי התקשורת, השכר שלהם בקופות החולים נע בין 35 ל-55 שקלים לשעה בלבד, למרות שמדובר במקצוע אקדמי קליני מכובד. במגזר הפרטי קלינאיות התקשורת גובות בין 200 ל-400 שקלים עבור טיפול בודד. הוצאה כספית שהורים רבים פשוט לא יכולים לעמוד בה.
קלינאית התקשורת דפנה רויטמן שעזבה את המגזר הציבורי לפני עשר שני, מסבירה מדוע עברה למגזר הפרטי. "תנאי ההעסקה היו בלתי אפשריים", היא אומרת. "היו לי שני ילדים קטנים. הייתי צריכה לעבוד אחר הצוהריים. המטפלת שהייתי צריכה להביא כדי לשמור עליהם הרוויחה יותר ממני".
רויטמן מספרת שהיא ראתה במו עיניה את הנזקים שנגרמים מהתורים הארוכים בתקופה שעבדה בקופת החולים: "מגיע אליי בן שנה וחצי, שהוא לא מדבר, והוא צריך לחכות שנה בתור או שמונה חודשים בתור. כשהוא יהיה בן שנתיים וחצי ואולי יגיע תורו, ילדים בגיל שלו כבר ידברו במשפטים וינהלו שיחה, והוא עדיין תקוע ברמת המילה או אפילו אין מילה. ילדים ואנשים לא יכולים לחכות את הזמן הזה".
זה מכעיס, ולמרבה הצער, זה קיים ברוב מקצועות הרפואה והבריאות בישראל. התורים לטיפולים וניתוחים שמוגדרים לא דחופים הם פשוט בלתי נסבלים. בסדרת כתבות שנשדר השבוע נספר לכם גם על התורים לפיזיותרפיה ולרופאים מומחים לנוירולוגיה בילדים ולטיפול בכאב, וננסה להבין איך יתכן הפער הבלתי נתפס הזה בין רמת הרפואה שהיא באמת מהגבוהות ביותר בעולם, ומצד שני, התורים עצמם שמתאימים יותר למדינה בעולם השלישי.