בעוד יומיים צפויים לשבות אלפי עובדי מנהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים. דודו אלוק, עובד מטבח בבית החולים 'תל-השומר', החל את תפקידו לפני שמונה שנים. מטבח בית החולים מגיש 3 ארוחות ביום למטופלים וארוחת צהרים לעובדי הפרסונל בבית החולים. כשהחל לעבוד שם לפני כעשור, היה המטבח מוציא כ-1000 מנות ביום. היום, כמעט ללא תוספת עובדים המטבח מוציא היום מספר כפול של 2000 מנות ביום. דודו מספר: "זה פשוט טירוף. העובדים הולכים הביתה באפיסת כוחות. העבודה הכפילה את עצמה וזה לא קל. חייבים להוריד את הלחץ מהעובדים על ידי תוספת תקנים נוספים. כשהרופאים והאחיות שובתים – הכל מסתדר. אנחנו לעומת זאת נמצאים במאבק שלוש שנים ונראה שאף אחד לא שומע את הזעקה שלנו".
העובדים דורשים תוספת של אלף תקנים לבתי החולים, כדי לצמצם את העומסים על כתפיהם של עובדי המשק הנוכחיים. אלי בדש, יו"ר ועד מנהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים, מנהל המטבח בבית החולים לבריאות הנפש 'שער מנשה' אמר ל-N12: "אנחנו מתמודדים עם עומסים מטורפים ויש מחסור אדיר בכוח אדם. בקורונה ממש קרסנו. אלפי עובדים היו בבידוד ונדבקו בקורונה ומי שנשאר ממש קרס תחת העומס. אנחנו מתחת לאלונקה – אבל אנחנו השקופים של מערכת הבריאות. האנשים שלנו זועקים וביום השביתה לבתי החולים יהיה קשה מאוד לתפקד, אבל אנחנו לא יכולים יותר וההרגשה היא שלאף אחד לא אכפת".
יריב אריה, תושב חדרה בן 49, עובד כאלונקאי בבית החולים הלל-יפה כבר 26 שנים. כחלק מתפקידו הוא משנע את החולים מחדר המיון למחלקות, לבדיקות ולחדרי הניתוח. ביום השביתה האלונקאים צפויים להשבית את הניתוחים שאינם דחופים, אך יעבדו במתכונת מצומצמת עבור הרפואה הדחופה.
"שטח בתי החולים גדל משמעותית, יש יותר שטח ויותר חולים שצריך לטפל בהם", מספר יריב. "בעוד שאת מספר האחיות והרופאים הגדילו – אצלנו לא שינו את התקינה. למשל מחלקה שבעבר היו בה 25 חולים, עובדי העזר מקלחים ומאכילים אותם. היום יש 50 חולים, להחליף סדינים, לקלח ולהאכיל – ומספר העובדים לא השתנה. כולם חוזרים הביתה גמורים ושחוקים. גם המטופלים משלמים על זה את המחיר כשהם נאלצים להמתין זמן רב יותר עד שעובד ניגש אליהם. מרוב העומסים, מטופל יכול לפספס בדיקה – כי איש צוות לא הספיק להגיע אליו בזמן".
יריב הוסיף: "אנחנו העובדים השקופים. כל הקורונה מישהו דיבר על זה שאנחנו עובדים קשה? רק האחיות והרופאים, כשגם אנחנו הסתכנו בקורונה ורבים מאיתנו נדבקים. זה כואב מאוד, ובעיקר כואב על הפגיעה בחולים".
לפני יותר מעשרים שנה קבעה ועדת פדה שמונתה על ידי הממשלה שיש להשוות בין תנאי העובדים בבתי החולים הממשלתיים לבין תנאיהם של עובדי 'כללית'. בפועל, ההמלצה הזו לא יושמה עד היום. רותי כהן, בת 61 ואם לארבעה ילדים, עובדת ניקיון בחדר ניתוח בית החולים 'אסף הרופא-שמיר' כבר 24 שנים. היא מספרת: "העבודה בחדר הניתוח מאוד קשה. אנחנו עובדים שבעה ימים בשבוע בשכר מינימום ואף אחד לא רואה אותך פה, את שקופה. בקורונה פרגנו לרופאים והאחיות אבל לא ראו אותנו: המנקה, כוח העזר, האלונקאי שמביא את המטופל לתוך חדר הניתוח. כאילו שאנחנו אוויר. עכשיו אנחנו במצוקה כי העומס שיש על העובדים הוא רב".
רותי מתארת את הלחצים שלהם נתונים העובדים: "הצעקות שאנחנו מקבלים כשאנחנו לא מגיעים בזמן, כי היינו עסוקים בניקיון של חדרים אחרים. אנחנו מסכנים את עצמנו וחשופים לכל המחלות בעבודת הניקיון. הזמן עובר ולא מעלים לנו את השכר, לא מוסיפים תקנים נוספים וזה פשוט מטורף. אנחנו עובדים לילות ומשמרות כפולות, אנחנו נותנים את החיים שלנו לעבודה ובתמורה לא מקבלים שום דבר. בזמן שנתנו לכולם מענק קורונה, לנו לא הגיע. אנחנו לא סיכנו את עצמנו כשעבדנו עם חומרים כימיים כדי להפוך את החדרים לסטריליים ורבים מאיתנו נדבקו בנגיף? הגיע הזמן שהממשלה ושר הבריאות יתעוררו ויסתכלו גם על האנשים הקטנים".