לפני כמה שנים יזהר שרון נתקל ברחוב בכפר סבא במקרה בגבי אשכנזי, אז רמטכ"ל. "אבא היה בדרך לסידורים", מספר בנו של שרון, עמרי. "הוא עבר לידו וליד הפמליה וזרק לו בציניות 'גבי, תודה שהצלת אותי' והמשיך ללכת".
"אשכנזי עזב הכל, הלך אחריו ושאל 'למה אתה מתכוון?'. ואז אבא שלי סיפר לו שהוא חילץ אותו ב-1974". אשכנזי הגיב בתדהמה. "הוא שאל 'מה, אתה חי??'. הוא אמר שעד אותו הרגע הוא היה בטוח שהוא פינה גופה ושהוא זוכר את זה כאילו זה היה אתמול".
אשכנזי ושרון נפגשו לראשונה לאחר מלחמת יום הכיפורים: שרון נשלח לשיא החרמון הסורי, שם נפצע באורח אנוש מפגז מרגמה שנחת על הטנק שעליו פיקד. מי שפינה אותו היה גבי אשכנזי, אז סגן צעיר. הוא נפצע כל כך קשה, עד כדי כך שלא רק אשכנזי היה בטוח שהוא מת - גם הרופאים לא נתנו לו סיכוי לשרוד את הלילה. הוא היה במשך חודש בתרדמת בבית החולים רמב"ם, ולאחר מכן, בניגוד לכל היגיון, החליט לחזור שוב לצבא.
זו לא היתה הפעם היחידה שהוא כמעט והסתלק מהעולם הזה. שלוש פעמים הוא כבר היה בין חיים למוות - ותמיד החלים כנגד כל הסיכויים. עד השבוע שעבר. שרון היה קצין לוחם, שהשתקם בכל פעם מפציעותיו האנושות בצבא, וזכה בין היתר לצל"ש. אך במלחמה האחרונה, מול הקורונה, שרון הפסיד, והוא בן 66 בלבד. בשבוע שעבר הוא הובא למנוחות בקיבוץ נחשון שבו גדל.
שרון נדבק בנגיף לפני כשלושה שבועות וחצי. "זה היה מאוד מהיר", מספרת אלמנתו שולי. "הוא היה יומיים בבית, היה לו חום אבל הוא תפקד. החום לא עבר והוא התפנה לבית החולים בילינסון. כשהוא עוד היה בהכרה דיברנו על תוכניות שיש לו לעתיד, אך כבר באותו ערב נאלצו להרדים ולהנשים אותו ומשם התחיל המרוץ הקשה על חייו".
"הרופאים אמרו לי 'שמענו רבות על האיש הזה והמעט שאנחנו יכולים לעשות זה להילחם על חייו אחרי מה שהוא עשה למעננו'", מוסיפה שולי. "אבל כל יום נסגרה עוד דלת של תקווה. בסוף, הגיבור הזה שיצא מכל הסכנות, נכנע לווירוס הארור הזה ונדם ליבו".
"כל יום נסגרה עוד דלת של תקווה"
שולי, אלמנתו של יזהר
שרד פציעות רבות תחת אש
שרון היה סא"ל במילואים ושירת כקצין אג"ם באוגדת ההכרעה של פיקוד הצפון. כחייל הוא התגייס לקורס טיס ואחר כך עבר לגדוד 890 של הצנחנים. הוא השתלב בקורס מ"כים וחזר לפקד בגדוד, שם גם חווה את פציעתו הראשונה, כשבאחד האימונים בכיבוש יעד מבוצר בשטח בנוי הוא נפגע מכדור תועה בצווארו, מילימטרים מהעורק הראשי.
על אף שנפצע באורח קשה מאוד, הוא לא ויתר, ולא עבר זמן רב עד שחזר לשירות. לקראת סיום קורס הקצינים של שרון פרצה מלחמת יום כיפור. "הוא ברח מבה"ד 1 כי רצה להצטרף לחבריו הצנחנים כדי להשתתף בלחימה בקרבות הבלימה הקשים בחווה הסינית", מספרת אלמנתו.
"הנפש שלו ממש חטפה מהלומה"
הלחימה במתחם "החווה הסינית" בסיני הותירה חותם אצל יזהר הצעיר, אז בן 19 בלבד. "זה היה האירוע המכונן שהוא קרא לו 'חור שחור'", נזכרת שולי. "הוא לא דיבר על זה, אבל אנחנו יודעים מה היה. הוא איבד שם הרבה מאוד חברים והנפש שלו ממש חטפה מהלומה אחרי האירועים האלה".
"הטראומה הזו הלכה איתו כל השנים", מחזק את דבריה מתי לשם, חברו של שרון. "הוא היה מגיע בכל יום בשעה 5:00 בבוקר לעבודה. שולי ביקשה ממני לדבר איתו על זה כי כתוצאה מכך גם היא לא ישנה. ואז הסתבר לי שבשעה 2:00 בכל לילה הוא הולך לבקר בבתי עלמין של החברים שלו ומשם הוא מגיע לעבודה. כשדיברתי איתו על זה, הוא חשף אותי לחלק ממה שהוא נשא איתו במשך כל השנים. הכרחתי אותו לטפל בזה".
לשם מספר כי שנה לאחר מכן שרון התקשר אליו וביקש ממנו להיפגש. "הוא הביא לי מעטפה, ובפנים הייתה טיוטה של הספר שהוא כתב, 'בחיי כך זה היה'. הוא אמר לי 'אני נותן לך את הטיוטה הראשונה מכיוון שבשנה האחרונה, במקום ללכת לקברים בלילה, אני יושב וכותב. אני מרגיש שזה עוזר לי'". הספר הזה, שנכתב לפני כל כך הרבה שנים, עד היום נלמד בבה"ד 1. "אני חושב שבימים האחרונים שלו, כשהוא כבר היה מורדם ומונשם, הוא הרגיש שהוא הולך להצטרף לחברים שהשאיר מאחור", הוא מסכם בעצב.
בתום המלחמה סיים שרון קורס קצינים ועשה הסבה לשריון. הוא הגיע לרמת הגולן כקצין בחטיבה 7, הישר לקרבות ההתשה בצפון - ושם נפצע אנושות באירוע שבו חולץ על ידי גבי אשכנזי. שר החוץ לא שכח את הלוחם משדה הקרב, ואף הגיע לנחם את המשפחה בשבעה.
"זיהה את נקודת הסכנה ורץ אליה"
רק לפני כשלושה חודשים הוא ארגן לחבריו סיור ברמת הגולן, שבו סיפר להם על הקרבות באזור. "איזי, כך קראנו לו, לחץ במשך הרבה זמן לעשות לנו סיור מורשת קרב בגולן", סיפר חברו, יובל נוה. "זה היה סיור מדהים שהוא תכנן מדרום רמת הגולן עד אלרום. אפשר היה לראות עד כמה הוא בתוך העניין הזה של ההגנה על האזרחים בארץ. הוא אמר 'מה שנותן לי את הכיף זה לראות שבצפת ובטבריה חיים בשקט'".
לאחר השחרור הוא מונה לקצין מבצעים של חטיבת המילואים הראל ובשנת 1977 נפצע בשלישית, לאחר ששרפה פרצה בסככת טנקים חמושים. על תפקודו באירוע הוא קיבל את צל"ש אלוף פיקוד הצפון.
"הוא הבחין בגל אנשים שבורחים מכיוון מסוים בבסיס, וכרגיל באינסטינקט הלוחמני שלו רץ לכיוון", מספרת שולי על מאורעות אותו יום. "הוא זיהה את נקודת הסכנה ורץ אליה. בתוך הסככה הזו הייתה תחמושת נפיצה מאוד וקטלנית. במקום לברוח משם הוא התחיל פשוט לפנות את הטנקים בזה אחרי זה ולחלץ אותם מהשרפה, עד שהוא כבר לא היה יכול יותר. הוא שאף גז רעיל לריאותיו המסכנות, איבד את ההכרה ונדרש שוב לתקופה ארוכה מאוד של שיקום".
"חשבנו שהאיש הוא אל-מוות"
שרון השאיר מאחוריו חמישה ילדים ושתי נכדות, שאת הקטנה שבהן, שנולדה בגרמניה, לא הספיק לראות. "בתור אבא, הרגשנו כל הזמן כאילו הוא חי בשבילנו ולא בשביל עצמו", אומר בנו עמרי. "הוא היה מסיע ומחזיר אותנו מהצבא בכל שעה, גם באמצע הלילה".
"אני עסקתי בספורט והוא לא היה מפספס אף משחק שלי. מאוד היה חשוב לו הקשר בין האחים. עשינו המון טיולים בארץ ועל כל מטר במדינה הוא ידע לתת את הסיפור ההיסטורי והגיאוגרפי".
שולי מציינת כי שרון שמר מאוד על ההנחיות למניעת הידבקות בקורונה. "הוא עטה מסכה כל הזמן. בתקופת הסגר הראשון הוא לא היה יורד אפילו לפח הזבל. כשהוא פונה לבילינסון לא חששנו כי חשבנו שהאיש הוא אל-מוות. אבל זו מחלה מאוד מתעתעת, בטח לא שפעת עם יחסי ציבור. אפשר להתחיל אותה עם כלום ולהדרדר במהירות למצב מאוד קשה. אנחנו לא מעכלים שדווקא הקורונה היא זו שלקחה אותו".