את צירוף המילים "אירוע דקירה" אנחנו רגילים לשמוע בחדשות בדרך כלל כשמתרחשים פיגועי טרור או אירועים פליליים, בטח לא על רקע רפואי - כתוצאה משימוש יום יומי במחטים במהלך בדיקות או טיפולים. אבל, מסתבר שמדובר בתופעה מטרידה ומדאיגה שאיתה מתמודדים צוותי רפואה כחלק משגרת עבודתם. על פי נתוני מחקרים בין-לאומיים, בישראל נדקרים ממחטים בכל שנה אלפי רופאים, אחיות ואנשי צוות, וכתוצאה מכך הם נחשפים לסיכון הידבקות במחלות קשות ואף נאלצים להתמודד עם חרדות ולחצים נפשיים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בבדיקה שעשינו בכמה בתי חולים וקופות חולים נמצא כי אכן נרשמים אצלם "אירועי דקירה" רבים. היקף התופעה נמדד בכמאה מקרים בשנה בבתי החולים הגדולים, ובעשרות מקרים במוסדות הקטנים יותר.
עוד עולה מהנתונים כי מדי יום נדקרים בין 10 ל-20 אנשי צוותי רפואה וגם עובדי משק במוסדות רפואיים במהלך פעולות שגרתיות כמו החדרת עירויים, לקיחת דם והזרקה. רוב הסיכויים שלא תשמעו עליהם - והמקרה שלהם אפילו לא ידווח למשרד הבריאות.
אותם אנשי צוות רפואי ישובו הביתה, חלקם בחרדה באשר להליך הבדיקות שהם יצטרכו לעבור כדי לשלול הידבקות במחלות קשות כמו איידס וצהבת נגיפית. הליך מסוג זה עלול לפעמים להימשך חצי שנה.
"הייתי אחות בקופת חולים בשבוע ה-12 להיריון עם הבן האמצעי שלי, לקחתי בדיקת דם ממטופל וכשזרקתי את המחט לפח המחטים נדקרתי ממחט אחרת", סיפרה ליאת וקנין על הרגע שבו הבינה שקיים סיכון שנדבקה ב-HIV. "עברתי טיפול מונע במשך חודש וביקרתי פעם בשבוע במרפאה אימונולוגית של HIV. אם זה לא נעים באופן כללי, זה גרוע יותר כשמתווספת החרדה לעובר".
"אירוע הדקירה" של ד"ר קרן חמישה, היום רופאה מתמחה בגניקולוגיה בבית החולים מעיני הישועה, חרוט היטב בזיכרונה גם שלוש שנים אחרי. "באחת המשמרות התבקשתי לשלוח בדיקת דם של מטופלת עם חשד לזיהום, דבר שביצעתי מאות פעמים בעבר", שחזרה. "בשל החשש שלה ממחטים, המטופלת זזה באופן חריג ורגע אחרי שהחדרתי לה את מחט, הסתכלתי על יד שמאל שלי וראיתי שהכפפה קרועה כי המחט שהייתה בגוף שלה חדרה גם אליי. תוך דקות הגעתי לאחות האחראית שאמרה לי כי עליי ללכת למיון ולעבור בדיקות בדחיפות. עברתי לא מעט עמדות ורופאים ואפילו קיבלתי חותמת אדומה ודרמטית על אחד מהדפים, עם הכיתוב: 'אירוע דקירה'".
ד"ר חמישה סיפרה שכלפי חוץ היא שידרה עסקים כרגיל, אבל בפנים חששה לחייה. "בין בדיקה לבדיקה עלו לא מעט מחשבות כמו איזה מסכנות הבנות שלי, שאימא שלהן בחרה להיות רופאה במקום ביולוגית ולהידקר ממחט מזוהמת, ועכשיו אולי לא תישאר להם אימא. החרדה שליוותה אותי באותם ימי המתנה עד לקבלת התשובות היא בלתי ניתנת להסבר".
עד כמה התופעה הזו נפוצה? באיחוד האירופי העריכו בעבר כי כמיליון רופאים, אחיות ואנשי צוות רפואי נדקרים מדי שנה באירופה, והמרכז לבקרת מחלות בארה"ב העריך את שמספר המקרים במדינה מגיע ל-385 אלף בשנה.
בארה"ב החליטו לחוקק חוק בנושא כבר בשנת 2001 ואילו הפרלמנט האירופי הגדיר את תופעת דקירות המחטים כאחד מאיומי הבריאות והבטיחות החמורים ביותר במקומות עבודה באירופה. ב-2013 האמירה הזאת קיבלה חיזוק בצורת כללים מחייבים בעלי תוקף משפטי להתנהלות במוסדות רפואיים.
ומה קורה בישראל? קשה מאוד להעריך את המספרים אצלנו כי משרד הבריאות לא מנהל רישום מסודר אחרי אירועי דקירה בקרב עובדי הרפואה, ואין כל נוהל ברור לגבי חובת הדיווח על אירוע כזה. גם המלצות ועדה מקצועית בנושא בטיחות העובד, לשימוש בהגנה אקטיבית על הרופאים והאחיות, לא מיושמות. כיום, אפילו במרפאות האיידס בבתי החולים ובאלה של משרד הבריאות לא קיים ציוד מתקדם. הנוהל היחידי שמופיע הוא משנת 2017, וכך כתוב בו:
"האמצעים הקיימים להפחתת החשיפה לפתוגנים הנישאים בדם:
אמצעים הנדסיים - כיורים לשטיפת ידיים ומכל פסולת זיהומית חדה
ציוד מגן אישי - כפפות, מסכות מגן פנים ולנקות מכשירים וציוד
חיסונים – צהבת, שחפת ועוד שמתעדכנים במשרד הבריאות כל שנה"
יפעת ליברמן, אחות במיון בבית החולים רמב"ם בחיפה, נאלצה להתמודד במשך חודשים ארוכים עם השלכות המקרה שלה. "לפני חצי שנה נדקרתי מנשא HIV, הסיכוי להדבקה היה נמוך אבל הסיכון והחשש קיימים, לכן עשיתי את כל מה שצריך כדי לוודא שלא נדבקתי", היא מספרת. "הלכתי להיבדק מספר פעמים בהתאם לנהלים ורק בשבוע שעבר, חצי שנה אחרי אירוע הדקירה, עברתי את הבדיקה האחרונה".
לדבריה, היחיד שידע בזמן אמת הוא בעלה - והיא אפילו לא שיתפה את אחיותיה כדי לא להדאיג אותן. "סיפרתי להן רק אחרי שהבנתי שלא נדבקתי", סיפרה. "בקרב המשפחה המורחבת יש לא מעט אנשים שעדיין לא יודעים על זה".
יפעת אומרת כי לאחרונה הכניסו לבית החולים שבו היא עובדת עירויים חדשים שברגע שבו מכניסים את המחט למטופל, הם נסגרים וכך נמנעת האפשרות להידקר. "העירויים האלה יכלו למנוע את המקרה שלי שנמשך חצי שנה בפועל. לאור הניסיון שלי אני מבינה את המשמעות הקריטית של ציוד בטיחותי".
במסגרת המאבק בהתפשטות הקורונה דובר רבות על המחסור בציוד מגן לצוותים הרפואיים שניצבים בחזית, אבל עוד לפני ההתמודדות עם אירוע חריג בקנה מידה עולמי כזה תופעת אירועי הדקירה שמה זרקור על הצורך לספק הגנה ובטיחות לצוותים גם בשגרת היום יום. אנשי רפואה מעידים כי למרות ששומרים על ההנחיות והנהלים, טעויות אנוש קורות וכפפות ומסכות - הציוד הבסיסי שאיתו עובדים - לא מגנים מפני דקירות.
רמב"ם בחיפה הוא מראשוני בתי החולים בישראל שהחליטו לשים דגש על תחום הבטיחות. בחצי השנה האחרונה הוכנסו אמצעי בטיחות לכל המחלקות, לרבות מרפאות האיידס - שבהן הסיכון להידבקות גבוה יותר, מתוך הבנת החשיבות של הגנה אקטיבית על האחיות הרופאים והצוות הרפואי.
בבית החולים מציגים נתונים שלפיהם, מאז שהחל השימוש באמצעי בטיחות למחטים ניתן לראות ירידה במספר אירועי הדקירה: מ-61 מקרים ב-2017, ל-50 מקרים ב-2018 ועד ל-34 ב-2019.
ליאת וקנין, שמכהנת היום כאחות אחראית במרפאת פרסונל ברמב"ם, מרפאה ייעודית לבריאות תעסוקתית לעובדי מערכת הבריאות, אומרת כי "מחובתנו כמעסיקים וכעובדים לדאוג לאמצעי מיגון שיעניקו לעובדים בכל הסקטורים המקצועיים את הביטחון המרבי". על כך הוסיפה: "אני גאה לעבוד בבית חולים שחרט על דגלו את נושא בטיחות וביטחון העובד".
לפני כחצי שנה ל', אח בבית חולים באזור הצפון הגיע למשמרת בוקר ביום שישי שהייתה מאוד פעילה. הוא שימש כאחראי משמרת וניסה לקחת בדיקות דם שגרתיות מחולה שבגופה התגלה חיידק עמיד. לאחר הניסיון הראשון שלא צלח הוריד ל' את החסם שהיה על ידה והעביר אותו ליד השנייה בכדי למצוא וריד אחר. תוך כדי הוא ביצע טעות כשניסה לסגור את המחט עם המכסה בכדי לשמור על הסטריליות שלה וכדי להשתמש בה בניסיון השני אך פספס את המכסה ונדקר. "כשיצאתי מהחדר והסרתי את הכפפות גיליתי שהאצבע מדממת", נזכר ל', "זה מפחיד ולא נעים. ישר התחלתי להריץ סרטים בראש אם לחולה יש משהו שאנחנו לא יודעים עליו". למרות של' ידע שהחיידק של המטופלת לא עובר בדם, הלחץ בכל זאת השתלט עליו והוא החל מיד בהליך הבדיקה.
למחרת המטופלת נפטרה בבית החולים ול' נשאר עם החששות יממה ארוכה עד שהגיעו התוצאות השליליות של הבדיקה שלו. "חשבתי שלי זה לא יקרה, אבל נפלתי", מספר ל' על התחושות שהציפו אותו. הוא מציין כי במקרה כזה מכסה בטיחות למחט יכול היה למנוע את הדקירה ואת עוגמת הנפש. "כסף זה שם המשחק, זו הסיבה שאין לנו את כל האמצעים. אבל נושא הבטיחות צריך להיות מעל הכל עבור מוסד רפואי שמכבד את עצמו ואת עובדיו".
ד"ר סיגל שפרן, לשעבר מרכזת אבטחת איכות, אחראית למדידת איכות עבודתן של אחיות, והיום מנהלת המרכז למחקר וחדשנות, אגף הסיעוד בבית החולים הדסה עין כרם, אומרת כי עבודת הצוותים הרפואיים במערכת הבריאות בישראל מלווה בקשיים רבים כמו שחיקה, עייפות ועומס של מטופלים פר מטפל, וקיים סיכון גבוה לאירועי דקירה שמחייב בדיקה.
היא מסבירה שההתקדמות האדירה שנעשתה בצד הטכנולוגי בתום הרפואה לא הביאה עדיין בשורה אמיתית בנושא השימוש במחטים: "למרות שאנחנו עובדים היום בסביבה טכנולוגית-דיגטילית מתקדמת, הפעולה היומיומית הזאת עדיין נמצאת - מבחינת הטכנולוגיה שלה – במצב דומה לזה שבו הייתה בתחילת המאה הקודמת".
א', מתמחה בכירורגיה בבית חולים במרכז הארץ, מספר כי רק בשנה האחרונה הוא נדקר ממחט שש פעמים. הוא מתאר מצב שבו מתמחים במחלקות כירורגיות הם אלו שנדקרים הכי הרבה בבתי חולים גם כי אין באפשרותם להשתמש באמצעי הגנה בהליך התפירה.
א' ששומר מאוד על בריאותו ובריאות משפחתו דאג בכל פעם שנדקר לדווח על האירוע ולעשות בדיקות, אך הוא טוען שלא כך עושים כל חבריו למקצוע ורבים מהם מסתפקים בלהבין מתיקו של המטופל אם יש לו מחלה זיהומית, ואם לא - הם לא נבדקים בעצמם.
לטענתנו, זה נובע גם מכך שהליך הדיווח על אירוע דקירה בבית החולים הוא ארוך ומסובך ודורש מהמתמחים - אחרי משמרת של 26 שעות וניתוחים של שעות ארוכות - להתעכב עוד בבית החולים כדי למסור מידע ולעשות בדיקות.
"אנחנו מגיעים למצב שאנחנו ערים 26 שעות וכל מה שאנחנו רוצים זה לסיים את הניתוח ולסגור את המקום הפתוח אצל המטופל, ואז מעייפות עושים טעויות ונדקרים", מספר א'. "רוב המתמחים שאיתי ויתרו על התהליך הביורוקרטי הארוך במקרה של אירוע דקירה, משכנעים את עצמם שיהיה בסדר והולכים הביתה. התופעה רחבה הרבה יותר ממה שכן מדווח".
לדקירות ממחטים יש השלכות רבות – גופניות ונפשיות. ממחקרים עולה כי בין 37% ל- 39% מהמקרים בעולם של הפטיטיס B ו-C בקרב צוותים רפואיים נגרמו כתוצאה מדקירות מחטים. אירועי דקירה מלווים גם בחרדות ובהתפתחות של בעיות נפשיות עד כדי אובן כושר עבודה ובמקרים קיצוניים פוסט טראומה.
כשמדובר במחלה שעובד נדבק בה בעקבות עבודתו, הרי שזאת תאונת עבודה לכל דבר. במקרה כזה יכול הנפגע להגיש גם תביעה במסגרת ביטוח לאומי על מנת שיכירו בו כנפגע בעבודה וישלמו לו את הפיצוי המתאים.
כך למשל, התקבלה על ידי בית המשפט תביעה של אחות במוסד גריאטרי, שבמהלך עבודתה אירעו מקרים שבהם נדקרה ממחטים, מזרקים או כלים חדים בעת מתן טיפול. בשלב מסוים, החלה הרגשתה הכללית להידרדר וכן נפגעה יכולתה לתפקד בבית ובעבודה. היא נבדקה ונמצא כי נדבקה במחלת הפטיטיס C. בית המשפט מצא כי המוסד שבו עבדה לא נקט במלוא אמצעי הזהירות כדי למנוע הידבקות בזיהומים או במחלות מדבקות של העובדים. בהתאם לכך, נפסקו לה פיצויים בסכום של כ-3.2 מיליון שקל – מתוכם 700 אלף "בעבור כאב וסבל".
וחשוב להזכיר גם את הצד הכלכלי - מחקרים מצאו כי שימוש בציוד בטיחותי עם הגנה אקטיבית של הצוותים הרפואיים מביא לחיסכון בעלויות. לפי החישוב שבוצע, עלות דקירה ממחט בהוצאות ישירות ועקיפות למוסד הרפואי מסתכמת ב-2,600 שקל וההערכה היא כי הנזק הכלכלי למערכת הבריאות בישראל כתוצאה מדקירות מחטים מגיע ל-26 מיליון שקל בשנה.
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "הנחיות מניעה וטיפול בחשיפה לנוזלי גוף הוגדרו על ידי המשרד בחוזר שרותי בריאות הציבור 3/2006. הוגדרה אחריות מנהל המוסד לטיפול בנושא. כמו כן, כללי הזרקה בטיחותית, וטיפול המחטים וחפצים חדים הוגדר בחוזר מינהל רפואה 10/2010 אמצעי זהירות שגרתיים. מוסדות הבריאות עוקבים אחר דקירות עובדים והנושא מטופל במסגרת וועדות בטיחות מוסדיות. אין חובת דווח על דקירות אנשי צוות למשרד הבריאות".
לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il