"חזרתי כדי לספר שעוד יאיר האור, גם אם כרגע חושך מוחלט"

בת 42, גרושה עם שני ילדים, מתגוררת בחדרה

לפני 14 שנים, ביום הולדתי ה-28, הייתי מעורבת בתאונת דרכים קטלנית בה נהרגה בתי היחידה שהייתה בת שנה וחמישה חודשים. אני נפצעתי אנוש, ובמשך כשבוע הייתי מורדמת ומונשמת במחלקה לטיפול נמרץ. אחרי שלושה ימים העירו אותי מחומרי ההרדמה כדי לבשר לי את הנורא מכל. פקחתי עיניים, ומסביב למיטתי הקיפה אותי המשפחה. לצידי ישב בעלי דאז בכיסא גלגלים, ואמר בבכי: "רותם, ליאור איננה".

הסתכלתי עליו ועל המשפחה, וכולם בכו. אבא שלי אמר בעיניים אדומות שהיום הלוויה, ושהעירו אותי רק כדי לבשר לי.

השמים נפלו עליי. הושטתי לבעלי את היד ואחזתי בה חזק. הדמעות זלגו, וברקע שמעתי את הרופא אומר: "היא מעלה דופק במהירות, אנחנו חייבים להרדים אותה".

לאחר מכן הועברתי לשיקום בבית לוינשטיין. הגעתי לשם נכה 100% ועברתי שיקום ארוך של תשעה חודשים. הרבה מעבר לכאב הפיזי היה האובדן והשכול העמוק.

בעקבות הפציעה הקשה בבטן המליצו לי שלא להביא ילדים לעולם, אבל מבחינתי לא היה תסריט כזה. לא היה לי מה להפסיד. לא שיתפתי אף אחד מבני המשפחה בהמלצת הרופאים, בודאי שלא את בעלי. לא רציתי שאף אחד יעצור בעדי. לכל אורך הדרך הוגדרתי כנס רפואי, ובדיעבד אני יודעת לומר שזה בגלל שהיתה לי מטרה עזה: לחזור הביתה ולהביא אחים לליאור, כדי שיהיו הדבר שהכי קרוב אליה. כשנתיים אחרי התאונה ילדתי בן.

אחרי הלידה ביקשו ממני הרופאים אישור לקשירת חצוצרות, וחזרו ואמרו שאסור לי להיכנס שוב להריון. כמובן שסירבתי. לאחר שבני נולד ניסיתי מיד להיכנס שוב להריון, ולאחר כחצי שנה הצלחתי. הרופאים אמרו שלא העוברית ולא אני נחזיק מעמד עד לסוף ההריון, ובשבוע 20 הורו לי להפסיק אותו במיידית. מבחינתי הפסקת ההריון לא היתה כלל אפשרות, על אף הסיכון לחיי. הייתה לי רק בקשה אחת מהרופאים: תוציאו את התינוקת, תראו לי אותה לדקה ואחר כך תמשיכו ותעשו מה שאתם רוצים. העיקר שהיא תצא בשלום.

בתי השניה נולדה בניתוח קיסרי. כשהראו לי אותה ביקשתי ממנה בדמעות סליחה אם לא אזכה לראות אותה שוב. מיד הרדימו אותי בהרדמה כללית ונכנסתי לניתוח בטן של 11 שעות. נאמר לי מראש שהסיכויים שאצא ממנו בחיים ואזכה לראות את ילדתי לא גבוהים.

גם בהחלטה הזו על המשך ההיריון וגם בסיכון הגבוה לחיי הכרוך בלידה ובניתוח לא שיתפתי לא את בעלי, לא את הוריי ומשפחתי ולא חברות. לא הייתי מוכנה שינסו להניע אותי. כשנסעתי לבית החולים השארתי בבית מכתבי פרידה ובקשת סליחה.

אחרי שלושה שבועות שוחררתי מבית החולים עם התינוקת המתוקה שנולדה, וחודש לאחר מכן בעלי הודיע שהוא עוזב את הבית. הוא אמר שהחיים האלו כבדים עליו ושהוא מעוניין להקים חיים חדשים. האבל חזר במלוא עוצמתו. המשכיות הבית שהבטחתי בליבי לבתי שנהרגה, המלחמה על החיים שלי, של ילדיי, הכל הפך לאבק. נותרתי לבד, אמא שכולה עם ילד בן שנה וחצי, ילדה בת חודשיים וכאבים פיזיים קשים מנשוא שגם הובילו לניתוחים חוזרים במשך שנים רבות.

הטרגדיה, האסון והסבל הרב לפתע קיבלו תפנית אחרת. ברגע אחד האיר האור ומילא את כל חדרי הלב החשוכים

יום אחד//

השבר היה עצום. הייתי יושבת על הריצפה עם עיניים נפוחות מדמעות ומכריחה את עצמי להסתכל במראה הגדולה . "קומי", צעקתי לעצמי, "יש לך שני תינוקות לטפל בהם, ילדים שנלחמת להביא לעולם, קומי!". הבטחתי לעצמי שאני עוד אדליק את האור בחיי, שאהיה לילידים אמא מדהימה. שעוד אקפוץ איתם ואטייל ונאהב ונשתולל, שדרכם אגשים חלומות. בדיעבד אני מבינה שיצרתי לי מטרה אליה שאפתי להגיע: דמיינתי אותם גדולים, מנשקים אותי המון על כל השנים הקשות. החלטתי שכרגע אני מקבלת באהבה ובמסירות את ההתמודדות לגדל אותם לבד, עם כל הקושי. החלטתי להתמקד בהודיה על שני הילדים שהבאתי.

השינוי הגדול אצלי החל כשהתחלתי לעשות דברים "בשביל" ליאור. אספתי מצוות ומעשים טובים, הבטתי לשמיים ושאלתי אם היא גאה בי. עם הזמן, הנתינה הפכה לסוג של אובססיה: הבנתי שאני נושמת דרך הנתינה, שהיא מכניסה לי את האור והשמחה לנשמה.

בפורים האחרון ארגנתי מתרומות 400 משלוחי מנות, וחזרתי לבית לוינשטיין. משלוחי המנות היו רק תירוץ כדי להגיע למאושפזים, לספר שגם אני הייתי מאושפזת כאן ולתת תקווה שגם הם ימצאו את דרכם לחייהם החדשים. באותו היום הבנתי את עוצמת הנתינה. הבנתי שאנשים שואבים כוח מהסיפור שלי. באתי לתת, וקיבלתי כל כך הרבה.

לפני כשנתיים חוויתי הארה והתגלות שבה קיבלתי תשובות לכל המסע שעברתי בחיי והיעוד שלי. כל סימני השאלה שהיו לי במשך שנים רבות ומאתגרות הפכו לנקודה. קיבלתי תשובות על הכל. בדיעבד, כל חתיכות הפאזל הרבות של חיי התחברו בצורה מופלאה ומתוך השגחה פרטית ועליונה. כל הקשיים והניסיונות הרבים הובילו כולם למקום מדוייק.

אחרי שנתיים של לימוד מרתק והתפתחות רוחנית, גיליתי את הייעוד שלי. בהחלטה לא קלה אך מתוך אמונה שלמה בדרך ובשליחות, סיימתי בחודש שעבר את עבודתי בבנק לאחר 22 שנים כדי להתמסר כל כולי לייעוץ ואימון אישי ורוחני. קיבלתי את היכולות לריפוי הנפש, וכיום אני מקבלת נשים בקליניקה להכוונה תוך העצמה והכנסת אור חדש לחיים.

הטרגדיה, האסון והסבל הרב לפתע קיבלו תפנית אחרת. לתוך כל הסיפור הקשה והכואב הזה שאני נושאת עימי שנים, נוצקה משמעות חיובית. ברגע אחד האיר האור ומילא את כל חדרי הלב החשוכים. ללכתה של ליאור יש סוף טוב ומואר, מנחם, בעל משמעות עצומה.

שעה-שעה//

בגלל התקופה המוזרה, השיגרה המוכרת התערערה ודי נקטעה. אני דווקא רואה בזה הזדמנות להניע את החיים.

בבוקר אני קמה ופותחת את היום בהודיה. מעירה את הילדים ולא מוותרת על חיבוק גדול לפני שמתארגנים לבית הספר.

לאחרונה התחלתי מידי בוקר ללכת לים, לנשום את היופי והשקט, לשמוע את הגלים ולהיטען. בשעות האלו בים אני כותבת, ולעתים מעלה לפייסבוק .

במהלך היום אני מקבלת אצלי בקליניקה נשים ליעוץ, מעבירה הרצאות בהן אני מספרת את סיפור חיי ומקדמת סדנאות עתידויות.

בצהריים הילדים מגיעים ואני משתדלת לשבת לאכול יחד איתם ארוחת צהריים חמה, ולדבר על היום שהיה בבית הספר.

אחר הצהריים הילדים מכינים שיעורים, הולכים לחוגים ולחברים וכמובן שאני על תקן הנהג – אבל גם את הזמן הזה מנצלת כדי לדבר איתם עוד קצת.

אני משתדלת לצאת להליכה מדי ערב, ובשעה שמונה אנחנו אוכלים ארוחת ערב .

ברוב הערבים לפני שהם הולכים לישון אנחנו צוחקים ומשתוללים קצת במיטה ואני משתפת אותם ביום שעבר עליי. הכי חשוב לי שילכו לישון בחיוך. אחרי שהילדים נרדמים אני מתפללת ולומדת בספרי הקודש עד השעות הקטנות של הלילה.

לאורך כל היום אני מודה על הקיים ועל הזכות שקיבלתי.

מרגע לרגע//

יצאתי מהתופת וחזרתי כדי לספר שעוד יאיר האור, גם אם כרגע חושך מוחלט. אני רוצה להעביר את האמונה בצמיחה מחדש למקום טוב מואר ומאיר, מקום של נתינה ואהבת אחר; האמונה בכח הרצון והעוצמות הקיימים בנו, האופטימיות; האמונה בעצמנו.

 ביום האישה האחרון הרציתי בכלא הנשים "נוה תרצה", והתרגשתי לראות שגם במקום הכואב והקשה הזה שאבו הבנות תקוה והבינו שלא מאוחר לתקן. לשמוע אותן אומרות שעכשיו הן מבינות שיש להן אפשרות לבחור בנתינה ולא ברע בכל פעם מחדש - זה הסיפוק הכי גדול מבחינתי.