זו הייתה שנת הפספוס של משטרת ישראל. מאורעות 7 באוקטובר גילו לציבור משטרה אחרת: זה היה הארגון היחיד שתפקד בשבת השחורה של שמחת תורה. זה היה הארגון היחיד שהיה ערוך למענה כלשהו לפלישת אלפי מחבלים ולהשתלטות על ערים, קיבוצים ויישובים בדרום הנגב. מאות – ובהמשך אלפי – שוטרות, שוטרים, קצינים וזוטרים הפגינו אומץ לב ותושייה שלא הכרנו לפני כן.
הפנים היפות של הארגון בלטו בעיקר לנוכח הדימוי הציבורי הירוד שהיה מנת חלקה של המשטרה עד 6 באוקטובר. התוצאות העגומות במאבק בפשיעה הערבית, היעדר מדיניות אחידה ומושכלת בהתמודדות עם המחאה נגד המהפכה המשפטית, היעדר הרתעה ותחושת ביטחון ירודה אצל האזרחים – למרות כל אלה ב-7 באוקטובר "פגש" הציבור משטרה מתפקדת, עם פיקוד שולט ובעיקר עם הקרבה יוצאת דופן של שוטרות ושוטרים, לוחמי יחידות מיוחדות ומפקדים שבחלק ניכר מהיישובים היו קו ההגנה האחרון שמנע השתלטות, כיבוש ורצח המוני של אזרחים.
מכאן הייתה משטרת ישראל חייבת לזנק. כל כך התבקש שמהפך בדעת הקהל על המשטרה יסלול דרך אחרת ויוביל את המשטרה אל לב הציבוריות הישראלית, ינער מעליה את הדימוי של הארגון שכולם אוהבים לחבוט בו – ויהפוך אותה לארגון אכיפת החוק המוביל, שפועל בעצמאות וביעילות וללא מורא ובעיקר בלי שום תלות והשפעה של הדרג הפוליטי.
למרבה הצער, גם את ההזדמנות הנדירה והחד-פעמית הזאת פספסה משטרת ישראל. צמרת הפיקוד בראשות המפכ"ל הקודם קובי שבתאי לא ידעה להתעלות ולגלות עמוד שדרה ונחישות מול השר הממונה איתמר בן גביר, שלא הסתיר את שאיפותיו המגלומניות למעורבות פסולה בפעילות המבצעית ובשליטה בתחום המינויים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
לזכותו של השר בן גביר צריך לומר שהוא ידע להביא למשטרה תקציבי עתק ותקנים ששום שר אחר לפניו לא הצליח להשיג. אבל התקציבים האלה, המיליארדים שהרעיף על המשטרה, "סיממו" את סגל הפיקוד ובמידה רבה הפכו את המפכ"ל ואת צמרת ארגונו לאומרי הן לשר הממונה. איתמר בן גביר הוביל את מדיניות ההפעלה של מחוז ש"י (יהודה ושומרון) הרגיש במיוחד ושל מחוז הצפון – וכאשר כבר היה מפקד מחוז אחד שידע לעמוד על שלו ולא התכופף – ניצב עמי אשד, מפקד מחוז תל אביב – השר הוביל להדחתו.
המשטרה שלאחר 7 באוקטובר גם לא השכילה לנצל את המומנטום ואת הרגיעה היחסית בפשיעה ובסכסוכי הדמים בין החמולות וארגוני הפשיעה בחברה הערבית, בחודשי המלחמה הראשונים. במקום לאמץ את עיקרי תוכנית המאבק שהתווה סגן השר לשעבר יואב סגלוביץ', תוכנית שהובילה לשינוי של ממש בממדי הפשיעה במגזר הערבי, המשיכה המשטרה במאבק שגרתי חסר מעוף.
מאותו מאבק בעיקר נעדר התכלול הבין-משרדי במדיניות התקיפה של הפשע המאורגן, הפרוטקשן, הסחר באמל"ח והפשיעה הכלכלית בחברה הערבית. התוצאות העגומות לא איחרו לבוא: לאט-לאט חזרנו אל המראות הקשים ואל נתוני הרצח והירי בערים וביישובים הערביים, שהיו מנת חלקנו לפני 7 באוקטובר.
ביסוד הכישלון של המשטרה להתנער מהדימוי הכושל ולצאת לדרך חדשה עמד המאבק שהפך לסכסוך בין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ובין מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי. רק בחודש האחרון לכהונתו הבין שבתאי את מה שאולי העדיף להדחיק חודשים ארוכים לפני כן: המגמות המסוכנות שאליהן חותר ומוביל השר הממונה הרות אסון ומנוגדות לכל ארגון אוכף חוק במדינה דמוקרטית.
יותר ויותר בכירי משטרה בהווה ובעבר אמרו שלו רק היה רב-ניצב שבתאי משכיל להקשיב יותר וללמוד מהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה בדרך שהיא מובילה את המאבק למנוע הפיכה משטרית בארץ – לו רק היה נוהג כמותה באומץ ציבורי חסר פשרות – אולי הכול היה נראה אחרת. את ההשתלטות שלו על המשטרה השלים השר בן גביר במהפכת המינויים שביצע בכל שדרת סגל הפיקוד. מרוב המינויים החדשים, החל במפכ"ל דני לוי וכלה במפקדי מחוזות ואגפים, נודף ריח הנאמנות לשר הממונה והממנה.
צריך לומר ביושר שלא תמיד זה רע בהכרח. כאשר השר הממונה הוא דמות ציבורית ישרת דרך ובעלת השראה וחזון – טוב שהוא בוחר את נאמניו. למרבה הצער, אין זה המקרה. אבל כמי שמלווה ומסקר את הארגון הזה כמה עשרות שנים עדיין נותר בי שמץ של אופטימיות: מאז ומעולם ה"רומן" בין השר למפכ"ל מגיע למשבר ומוביל לפיצוץ.
כן, עצוב שזו התפילה שאני נושא לשנה החדשה. אבל במציאות של משטרת ישראל היום, זה כנראה הדבר היחיד שנשאר לייחל לו: התפכחות. רק אם המפכ"ל החדש וסגל הפיקוד שזה עתה מונה יתפכחו ויידעו להסיר מעליהם את הרסן והמושכות שאיתמר בן גביר רתם אותם אליהם – רק אז יידעו המשטרה והציבור בישראל ימים יפים יותר. ואין זה חלום...