"חלק מהזירות עדיין היו תחת אש. הגענו לזירות הקרב כדי לאסוף גופות ולתעד את הכול. הזירה הראשונה שהגענו אליה הייתה מלאה גופות מבארי - שקים לבנים ועליהם מסומנים שמות היישובים", נזכרת תת-ניצב עליזה רזיאל, ראש חטיבת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל. "ידענו שאנחנו הולכים להיחשף לטבח אכזרי, אבל את המראות האלה לא אשכח לעולם".
"בשעות הבוקר, בהתחלה, לא ידענו מה גודל האסון, אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו נכנסים לאירוע עצום בממדיו", נזכרת קצינת המשטרה, שהתעוררה באותו הבוקר מאזעקות בביתה בראשון לציון - ושעטה לעבודה. "לאט-לאט התחילו לזרום דיווחים מהדרום, ובתוך שעות הבנו שהמצב חמור בהרבה ממה שחשבנו".
רזיאל הובילה את הצוותים שפעלו בזירות הקרב החל מאותו הבוקר ששינה את מדינת ישראל. עבודתם של אנשי חטיבת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל, שנמשכת כל העת, קריטית בכל הקשור לתיעוד הנפגעים ובזיהוים - וגם הם חוו ביתר שאת את תלאות אותה שנה קשה ואינטנסיבית, שנה של מלחמה איומה שפרצה ב-6:29 ב-7 באוקטובר 2023. עם ציון שנה למלחמת חרבות ברזל משחזרת ראש חטיבת הזיהוי הפלילי בריאיון ל-N12 את מה שאירע בשבת ההיא ואת הרגעים שלא תשכח לעולם.
"מצלק את הנפש"
"הצוותים כבר התחילו להיערך לאסון בגודל חסר תקדים. אגף החקירות התארגן מיד ותחנת ריכוז החללים נפתחה במחנה הצבאי שורה, שליד רמלה. המשאיות החלו להגיע ובהן מספר בלתי נגמר של גופות", מעידה רזיאל בשיחתנו בלשכתה במטה הארצי בירושלים. "החוקרים שלי יזכרו לעד את הריח שהיה במחנה שורה, את הצפיפות ואת הארונות החומים שנערמו שם - זו חוויה שמצלקת את הנפש".
רזיאל בת ה-52 גרה בראשון לציון. את דרכה החלה באקדמיה, בעולם הכימיה, ומשם עברה למשטרת ישראל - בהתחלה כמומחית במעבדת סמים ולאחר מכן כראש המחלקה לזיהוי פלילי במאגר דגימות ה-DNA. כיום היא כבר ראש החטיבה, ובפועל משרתים תחתיה 250 חוקרי זירה וקציני מז"פ מחוזיים ו-50 מומחים המשויכים ל-16 מעבדות ומדורים מקצועיים.
אנשי הזיהוי הפלילי נדרשו להתמודד עם מראות קשים של גופות במצבי ריקבון מתקדם ופציעות איומות, בעקבות הזוועות האיומות של אותה יממה מדממת. צוותי הזיהוי השתמשו במגוון אמצעים: בדיקות DNA, טביעות אצבעות, צילומי שיניים ותצלומים דיגיטליים של סימנים ייחודיים כמו קעקועים - הכול כדי לזהות את הקורבנות בוודאות מוחלטת. כל פריט מידע תועד והוביל אל זהות הנרצח. "היו לנו מקרים שבהם נאלצנו לזהות גופות בעזרת רופאי שיניים מתנדבים שהוזעקו במיוחד", מסבירה רזיאל. "למרות שהמשימה הייתה קשה, ידענו שכל זיהוי נכון מקרב אותנו מעט להשלמת המשימה - להשיב למשפחות את יקיריהן".
התגלית שהובילה לזיהוי "החטוף" שנקבר בקבר אחר | מגזין N12
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"להציל את כבוד הנופלים"
רזיאל מספרת גם על אופי העבודה במחנה הצבאי שורה בזמן האסון. "זה היה כמו קו ייצור, לצערי, אך היה חשוב לעמוד במשימה ביעילות. קיבלנו זרם בלתי פוסק של משאיות עמוסות גופות, ובכל פעם שהגיעה גופה חדשה היה צוות הזיהוי מתעד את כל הפרטים, לוקח דגימות ומנסה להגיע לזיהוי כמה שיותר מהר".
מאז פרוץ המלחמה מבצעים אנשי הזיהוי הפלילי באינטנסיביות ובחריצות את עבודתם הקשה והרגישה. "למדתי כמה אנשים יכולים להקדיש את עצמם למשימה. הצוותים שלי לא חזרו הביתה במשך ימים ארוכים. הם היו שם יום ולילה, עושים את העבודה הכי קשה בעולם, רק כדי להעניק למשפחות את הידיעה שקרוביהן זוהו ונקברו בכבוד", רזיאל מוסיפה.
כבר בימי המלחמה הראשונים יצאו אנשי הזיהוי הפלילי ליישובי העוטף, לאזור פסטיבל נובה ולקרבת הגבול עם עזה. הם אספו גופות - עבודה רגישה וקריטית, שבוצעה תחת רקטות ולעיתים גם תחת אש מחבלים, הרחק מהמעבדות ומהמכולות. צוותי הזיהוי הגיעו לשדה הקרב, לובשים את חליפות ההגנה שלהם ועובדים במהירות ותוך סיכון חייהם. "הם התמודדו עם אחת המשימות הקשות ביותר שאפשר לדמיין", מדגישה רזיאל. "עבודתם לא רק הצילה את כבוד הנופלים, אלא גם העניקה למשפחות את הידיעה שהקרובים יזוהו".
"האתגר - זיהוי מדויק באפס תקלות"
שיעור הזיהוי של ישראל מתקרב ל-100%, ובמלחמה הזו מצליחים לבצע אותו בזמן קצר יחסית. מדובר בנתון ללא אח ורע באסונות ובמתקפות טרור בהיקף דומה. "מדינות העולם מסתכלות עלינו בפליאה, איך עשינו את זה כל כך מהיר ויעיל?" מציינת רזיאל, "איך התמודדנו עם זיהוי של נרצחים רבים כל כך ועמדנו באתגר של זיהוי מדויק באפס תקלות? המשטרה היא ארגון לומד, ולכן השתפרנו במאמץ זיהוי הנרצחים תוך כדי ריצה. כעת כל מדינות העולם לומדות מאיתנו".
עוד מספרת קצינת המשטרה כי בימיה הראשונים של המלחמה בזיהוי הפלילי "עבדו על אוטומט ובכל שעות היממה". לדבריה, יחד עם המכון לרפואה משפטית נקבע שיא בזיהוי חללים: שיעור של 98.5%. "אני יודעת שלאסון הבא, אם חלילה יקרה, כבר נגיע מוכנים", היא מבטיחה.
בשיחתנו מציינת רזיאל גם את שיתוף הפעולה עם צה"ל, משרד הבריאות וגורמים אחרים. "העבודה עם הצבא הייתה קריטית. הם סייעו לנו לוגיסטית, דאגו לאוהלים, מקררים ואפילו סיוע בהבאת דגימות DNA מהשגרירויות וממדינות זרות. גם משרדי הממשלה, ובהם משרד הבריאות ומשרד הדתות, היו מעורבים בתהליך, והקימו יחד עם הצוותים חדרי תפעול לתיאום ותמיכה. בזכות שיתוף הפעולה הצלחנו לזהות את הגופות במהירות יוצאת דופן".
"נמשיך לעבוד עד שכולם ישובו"
שנה אחרי פרוץ המלחמה, צוותי הזיהוי הפלילי ממשיכים לקבל מדי פעם גופות של חטופים לצורך קביעת זהותן. "המציאות הכואבת היא שאפילו היום עדיין מגיעות אלינו גופות של חטופים, ואין משהו כואב יותר מלזהות גופה של מישהו שהייתה לנו תקווה שישוב הביתה בחיים".
אומנם הכאב מהדהד בקולה של רזיאל, אבל היא מבהירה שהמשימה נמשכת בכל תנאי. "לצערנו גם היום, שנה אחרי שהחלה המלחמה, אנחנו עדיין קולטים גופות. במקרים כאלה, מעבר לכאב, יש גם דחף לעשות את הזיהוי כמה שיותר מהר ולתת למשפחות את התשובות שהן זקוקות להן. כל עוד יש גופות שטרם זוהו, אנחנו נהיה שם, נמשיך לעבוד עד שכולם ישובו".
במהלך שיחתנו התייחסה רזיאל לחטוף חנן יבלונקה ז"ל, שרגע זיהוי גופתו היה טרגי במיוחד. חנן בילה במסיבה ליד קיבוץ רעים, ורבים מחבריו נרצחו בידי מחבלים צמאי דם. במשך זמן רב הוגדר נעדר, עד שהושג המידע שהכריע שחנן נחטף ונרצח בידי ארגון הטרור חמאס. גופתו הושבה ארצה לאחר שחולצה בידי כוחות צה"ל בחודש מאי. משפחתו קיבלה את הבשורה הקשה לאחר תקופה איומה של חוסר ודאות, בזמן שהשמועות על חילוץ גופתו כבר החלו להסתובב.
כאבם של בני המשפחה של חנן היה גדול, בעיקר בשל הדרך שבה התגלו הדברים. "המשפחה של חנן כעסה, ובצדק, השמועות החלו לצוץ, אנשים התחילו להגיע אליהם הביתה לפני שהם קיבלו מגורם רשמי את הבשורה על השבת הגופה", מספרת רזיאל. "ידעתי את הנתונים, אבל גם ידעתי שלא אגיד מילה עד אשר תגיע אלינו הגופה מעזה ויסתיים הליך הזיהוי. לא העזתי ליצור איתם קשר עד שהודיעו למשפחה".
"ראינו אנשי צוות נשברים ובוכים"
מלחמת חרבות ברזל גבתה לא רק חיי אדם בשדה הקרב. היא השפיעה גם על נפשם של אנשי הזיהוי הפלילי באופן ניכר ודרמטי. "העבודה מול המוות, יום אחרי יום, תבעה מאיתנו מחיר נפשי כבד", משתפת רזיאל. "ראינו אנשי צוות נשברים ובוכים באמצע העבודה. כדי להתמודד עם העומס הרגשי דאגנו לתמיכה נפשית יום-יומית בצוותים".
"ממש ביום-יומיים הראשונים כבר היו עובדות סוציאליות במשמרות, הן ליוו אותנו לפני כל משמרת ואחריה", מספרת רזיאל. לדבריה, מדובר בחלק קריטי מהתהליך, מכיוון שקשה מאוד לחזור לשגרה אחרי שנחשפים למראות הקשים הללו. הקצינה מוסיפה שעד היום, מקץ שנה, נערכות סדנאות חוסן לאנשי הצוות כדי לעזור להם לעבד את החוויות הקשות.
ראש חטיבת הזיהוי הפלילי חושפת כי היו גם שוטרים שביקשו לסיים את תפקידם בעקבות המראות הקשים מ-7 באוקטובר. "זאת שנה קשה ואינטנסיבית לאנשי הזיהוי הפלילי. יש שוטרים שיצאו לחופשות ארוכות, אחרים לצערי בתהליכי יציאה ופרישה מהמשטרה". רזיאל מדגישה שלפני קבלה לתפקיד נבדק אם המועמדים יוכלו לשאת את המציאות המאתגרת. "לא כולם הצליחו להחזיק מעמד, אבל הרבה מהם כן - ואולי אפילו ייצאו מחוזקים".
לצד המלחמה, העולם הפלילי מתעורר
כמה שבועות אחרי הטבח והטיפול בקורבנות נאלצו אנשי הזיהוי הפלילי לשוב לטפל באירועים פליליים. "זאת העבודה השוטפת שלנו. הפשיעה הפלילית, מטבע הדברים, עדיין עלולה לפגוע באנשים. אנשי הזיהוי הפלילי מטופלים במשך שנים: אנחנו מודעים לאפשרויות הסיכון, כי להיות כל כך קרובים למוות או לפשיעה חמורה - זה פוצע את הנפש. במקביל אנחנו מנסים לתת את השירות המיטבי, וזה קשה, כי כוח האדם מצומצם".
העבודה של אנשי הזיהוי הפלילי במלחמת חרבות ברזל הייתה אחת מהמשימות הקשות והמורכבות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. המאמץ העצום, המקצועיות חסרת הפשרות והיכולת לעמוד מול זוועות היום-יום הביאו לתוצאות יוצאות דופן. בתוך התופת הם העניקו כבוד אחרון לנופלים ולנרצחים והשיבו למשפחות את יקיריהן לאחר זיהוים. "אנחנו גאים בעבודה שעשינו, למרות כל הכאב. ידענו שהיינו צריכים להמשיך - בשביל הנופלים, בשביל המשפחות", מסכמת תת-ניצב רזיאל.
