בבתי המשפט בישראל עוברים אלפי אנשים ביום. שיטוט קצר במסדרונות בית המשפט יציג מגוון רחב של טיפוסים: מעורכי דין הלבושים בהידור ונשים מאופרות בכבדות ועד לעצירים שידיהם ורגליהם אזוקות.
"התייחס לכלואיך כבני אדם ובני אדם הם יהיו", אמר פעם מנהל כלא גדול בארה"ב. אבל מתברר כי חלק גדול מהעצירים בישראל, ולא רק ה"כבדים" שבינם, מקבל יחס שרחוק מלהיות אנושי.
החפצים האישיים נלקחים
כאשר אזרח נעצר על-ידי המשטרה הוא מובל לבית המעצר, אבו כביר לדוגמא, ובתהליך הכניסה נלקחים ממנו חפציו. בשלב הזה, כל שנותר לעציר לעשות הוא להמתין להבאתו לבית המשפט לדיון בהארכת מעצרו, שעל-פי החוק הישראלי חייב להתקיים עד 24 שעות מרגע המעצר.
בחלק מן המקרים, גם אם לא ברבים מהם, העצור משוחרר לביתו בערבות. אחוז גדול מהעצורים המשוחררים חותם על ערבות עצמית. כלומר, העציר משחרר את עצמו תמורת כספו שלו. אדם כזה, שפעמים רבות הוא מחוסר בית, ערירי, או ללא משפחה, מוצא את עצמו בבית המשפט, שהוא אמור לצאת לחופשי, אך חפציו אינם איתו.
"אין עלי כלום", אמר לי היום דוד שנעצר ושוחרר בחשד לאחזקת סם. "אני רוצה לחזור ליפו, אבל אין לי כסף, הארנק שלי באבו כביר, יחד עם כל החפצים שלי". דוד אינו ערירי, ויש לו משפחה אך הוא לא היה יכול ליצור איתם קשר מאחר וגם הטלפון הסלולרי שלו נמצא בבית המעצר.
"זה פשוט לא אנושי", אמר היום גורם בשב"ס שלא הסכים להזדהות. "אנחנו רואים הרבה מאוד מקרים כאלה- פשוט אין להם מה לעשות והם נאלצים להסתובב בבית המשפט ולקבץ נדבות".
כמות האנשים הרבה שעוברת תחת ידיהם הנוקשות של עובדי השב"ס כנראה מקהה את החושים ובהחלט קשה לצפות להזדהות מאנשים שחלק מחבריהם לעבודה הם אנסים ורוצחים. אך עם זאת, אין זה מפחית מאחריותו של השב"ס לטפל בעצוריו באופן אנושי.
השב"ס: מטפלים בנושא
כאשר פנינו לשב"ס עם הנושא, הם לא הביעו פליאה ולטענתם הם כבר החלו לטפל בנושא: "בהנחיית פיקוד שב"ס, ולאחר בחינה וזיהוי, נושא זה הוחל בחלוקת שוברי נסיעה בשישה בתי משפט ברחבי הארץ וכל עצור המשוחרר ונזקק לשובר נסיעה מקבל שובר ממפקד המתחם", מסרו גורמים בשב"ס, אשר גם הבטיחו כי בחודש הקרוב תורחב החלוקה למתחמים נוספים ברחבי הארץ. "על-פי הנחיית פיקוד שב"ס במהלך חודש אפריל ייכנס לתוקפו נוהל לפיו כל עצור המגיע לבית המשפט יגיע עם פיקדונו, ובמידה וישוחרר יקבל את פיקדונו מבית המשפט".
אז נכון שקשה להתחשב בעצירים. הנפש הכועסת והעייפה מהפשע הנרחב שברחובות דוחקת את ההזדהות איתם לצד, ובכל זאת, אסור לשכוח שהתנהלות המשטרה לא תמיד נקייה מרבב וישנם אנשים שנעצרים על לא עוול בכפם. כך, שבמעצרם הם מתמודדים עם חוויה מטלטלת ומצמררת.
את השיחה בינינו ביקש דוד לנהל באור. "הייתי עצור רק קצת זמן ואני כבר מתגעגע לשמש", אמר. למזלו הוא לא סבל מהסחבת המשפטית הידועה ושוחרר עשר שעות מהרגע שנעצר. אך הביתה הוא היה צריך לחזור ברגל: "אני עייף", אמר, "מטרטרים אותי כל היום ועכשיו אני צריך ללכת עד ליפו ברגל", אמר כשעל פניו חיוך מריר, "אבל אתה יודע מה?", הוסיף, "זה עדיף מהמעצר. יש לך סיגריה?"