בפיגוע הרצחני בירושלים נהרגו ארבעה ישראלים - אחד מהם, יובל דורון קסטלמן, חיסל את המחבלים שביצעו את הפיגוע, אלא שאז נחשד בעצמו כמחבל על ידי חיילי צה"ל שעברו במקום. החיילים פתחו לעברו באש והרגו אותו, זאת על אף שהניח את נשקו, הרים ידיים וסימן להם כי הוא ישראלי. משטרת ישראל, השב"כ ומצ"ח פתחו בחקירת האירוע.
במסיבת עיתונאים אמש, התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו לתקרית. כשנשאל על מדיניות חלוקת הנשקים לאזרחים השיב: "ברגע שאתה מחלק כלי נשק במספרים יותר גדולים, מקרים כאלה יכולים לקרות. בגלי הטרור שהיו בעשור האחרון, הימצאותם של אזרחים חמושים הצילה הרבה פעמים את המצב ומנעה אסון גדול. זה קרה עשרות פעמים, לא פעם אחת. צריכים להמשיך עם המדיניות הזאת. אני תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים - אלה החיים".
שקד ונגה קסטלמן, האחים של יובל, התייחסו הבוקר לאמירת ראש הממשלה. "שמעתי לצערי את תשובת ראש הממשלה. בתור יוצא סיירת מטכ"ל בעצמו, שמכיר אירועים ומבין בנשק, אם הוא היה רואה את הסרטון לא יודע אם היה אומר את מה שאמר", הגיב שקד, "זה לא דו"צ. הסיפור כאן זו לא טעות מבצעית. יש כאן מעבר חמור ובוטה על הוראות הפתיחה באש".
"מי שמאמין שאזרחים מקצועיים וחמושים צריכים להיות חלק מההגנה על המדינה ועל המרחב הציבורי, צריך לדעת שללא הוראות הפתיחה באש וללא מקצועיות, אף אחד לא ירצה להתערב באירועים כאלה. יובל עשה את הדברים בצורה שהיה צריך לעשות, אבל מי שהיה בצד השני לא עשה את הדברים בצורה הנכונה. זאת הסיבה שיובל לא נמצא איתנו היום. איך אתה יכול להרגיש ביטחון ולנסות להציל חיים, כשאתה לא יודע אם מישהו יחליט להוציא אותך להורג?".
"יובל היה מקצוען מהקצה לקצה", המשיך שקד, "הוא שירת בסדיר במג"ב, היה שוטר במחוז חיפה. הוא ידע איך להתנהל עם נשק במרחב הציבורי. הוא עשה כל פעולה אפשרית בשטח כדי לסמן שאינו חמוש, שאין עליו מטען, שהוא ישראלי - ובכל זאת, מי שמולו החליט לבצע ירי". נגה תהתה: "מה עוד אחי יכול היה לעשות בשביל להעביר לחייל הזה את המסר?".
מתי הבנתם שיובל נפצע ופונה לבית החולים?
שקד: "זה אחד הקטעים שמאוד קשים לנו בסיפור הזה. מיד אחרי הפיגוע יובל הגיע כאלמוני, בלי שום אמצעי זיהוי, לבית החולים שערי צדק. הטלפון והארנק שלו נאספו על ידי ימ"ר ירושלים, שלצערנו לא עשה עבודה מספיק טובה בליצור איתנו קשר. היו כמה טלפונים מחסוי שהאחיות שלי קיבלו לאורך היום, אבל שום דבר ברור. התקשרו לאחותי, שאלו אותה: 'את יודעת למה האקדח של יובל אצלנו?'. היא אמרה: 'לא', אמרו לה 'טוב' וניתקו. רק בשעות אחר הצהריים יצרו איתנו קשר שוב והבנו שיובל נמצא כנראה באחד מבתי החולים. עוד לא ידעו להגיד לנו באיזה. רק לקראת שעות הערב הגענו לבית החולים ונעשה זיהוי ודאי עם טביעת אצבע. יובל הצליח להחזיק מעמד עד שכל המשפחה הגיעה ויכולנו להיפרד ממנו. המחשבה שבמהלך היום הוא שכב שמה, לא מזוהה, קשה לנו מאוד".
מתי נחשפתם לראשונה לסרטון?
"ראיתי את אחד הסרטונים כבר במהלך הלילה, עוד לפני שיצאנו מבית החולים. כבר שם היה נראה שמשהו לא מסתדר. ניסינו לדבר עם השוטר מז"פ שהגיע, שאמר לנו שמבחינתם אין שום סיבה לעשות נתיחה אחרי המוות ושהם משחררים את יובל לקבורה. בהמשך היום, לאט לאט, התחלנו לקבל כל מיני פרטים מאנשים שפנו אלינו, מעדי ראייה. תוך כדי השבת התחלנו להבין שהיה פה כשל מאוד גדול. מצאנו את עצמנו, במקום להתעסק באבל האישי ובשבעה ולשמוע סיפורים על יובל מהחברים שלו, נאלצים לדבר עם התקשורת ולנסות להשיג תשובות בעצמנו. אף אחד לא הגיע כדי לנסות ולתת לנו תשובות".
אף גורם רשמי לא דיבר איתכם וסיפר לכם מה קרה?
"רק אתמול בשעות הצהריים הגיע אלינו קצין מימ"ר ירושלים והציג את מה שהם יודעים, לבקשתנו. מבחינתם, זה בכלל לא אירוע שצריך לחקור אותו. הם אומרים: 'החיילים ייחקרו במצ"ח, זה לא עניין שלנו'. ניסינו לשאול קצת שאלות, להבין אם הם יודעים מי ירה, כמה ירה, באיזה שלב. לפי הסרטונים ברור מאוד שיש פה מה לחקור. לא היה נראה שמבחינת המשטרה, הסיפור הזה הוא משהו שמטריד אותם בכלל".