היא ביקשה שנקרא לה שרית. "אמא שלי רצתה לקרוא לי שרית עוד לפני שנולדתי. אז שרית", היא אומרת בחיוך ובקול נערי. אבל לקח זמן להגיע לרגע המחויך הזה. הריאיון עם שרית מורכב משלושה ריאיונות שונים שהוקלטו במהלך החודשים האחרונים. את הסרט, כמו את הסיפור כולו, צריך להרכיב משברים: שברי ריאיון, צילומים וזיכרון.
הסיפור הזה מתפוצץ לפני יותר משנתיים, בקיץ הקורונה של 2020, ומזעזע את הציבור כולו. הכותרות שהתפרסמו אז היו בלתי נתפסות: צעירה אחת, בת 16, שהגיעה לנופש באילת, מצאה את עצמה קורבן לאונס קבוצתי בבית מלון. מאז, לכולם היה מה לומר על האירוע הזה. רק אחת שתקה, עד היום. עכשיו, שרית החליטה לדבר.
"אם הייתה לי את האפשרות לא הייתי מתראיינת", היא מסבירה. "אני יודעת שאם הם יתחילו לדבר ואני אהיה בשקט, אז מה יגידו? איפה היא בסיפור הזה. למה היא לא מדברת. ובסוף יבואו ויאמינו להם. אז עדיף קודם שיתחילו לשמוע את הצד שלי לפני שישמעו את הצד שלהם". "אני מרגישה בשנתיים האלה שאני לא אותו בן אדם", היא מוסיפה. "אני מרגישה שהשתניתי. נהייתי מאוד תוקפנית".
ואת קושרת את זה למקרה?
"כן. אני כנראה מנסה לגונן על עצמי. בסופו של דבר אני צריכה להשלים עם זה שזו אני. אבל כרגע אני לא מצליחה אפילו לעכל שזו אני. אני לא מצליחה לחשוב בראש שלי שזה אשכרה מדובר עליי. כן הייתי רוצה לדעת מה היה ומי היה ומה עשה, זה מעצבן שאת לא יודעת משהו שאת עברת. אבל מצד שני יכול להיות שזה טוב שאני לא יודעת את זה... הראש לא זוכר, אבל הגוף עדיין בטראומה. הגוף זוכר, הראש לא".
המנגנונים החכמים של הגוף דאגו, כנראה, להגן עליה במקום שבו לא היה אף אחד שישמור. המוח של שרית מחק מזיכרונה את השעה שבין שבע לשמונה בערב, ביום רביעי אחד של שיא הקיץ באילת.
החיים הפכו שחורים
היא גדלה בבית עם אחים גדולים. "אח שלי הגדול היה כמו אבא בשבילי", היא מתארת. "הוא גידל אותנו בזמן שאמא שלי הייתה עובדת לילות. לא היה לי באמת עם מי לשבת ולדבר ולהסביר מה עובר עליי. כי אמא שלי כל היום עבדה ועם אחי הגדול יש דברים שלא יכולתי לדבר. עד גיל 12, 13, הכול היה סבבה. מגיל 14 התחלתי להגזים. כנראה לא היה מי שיתפוס אותי. אם הייתה אפשרות להחזיר את הזמן אחורה ולהתחיל הכול מחדש... פשוט להחזיר אחורה לגיל 12".
היא הייתה בת 16 כשהחליטה לרדת עם חברה לאילת. "באותה תקופה הייתה קורונה", היא נזכרת. "לא היה מה לעשות בעיר, היה משעמם. אני וחברה היינו בים, ואז ראינו 'סטוריז' של אנשים וראינו שמלא אנשים באילת. אנשים מצלמים שהם בטיילת, שהם פה, שהם שם. זה היה שבוע הנוער באילת – שבוע שכל הנערים יורדים לאילת. יוצאים למסיבות, בבריכות, שותים, נמצאים במלונות. אמרנו, בואי נרד לאילת. אמא בהתחלה הסכימה לי, ואז אחי לא נתן לי לנסוע. דיברתי איתו ואמרתי לו שהכול יהיה בסדר, שאני לא אשתה הרבה, הבטחתי לו שאני באמת אשמור על עצמי".
באילת השתכנה יחד עם חברותיה בווילה מקומית. "אני לא זוכרת מה עשינו ברוב הימים", היא מתארת. "היינו באבובים, באקסטרים, בקושי ישנו שם. היינו ישנים 4 שעות פה, ארבע שעות שם. היה כיף עד הרגע שבו החיים שלי נהיו שחורים".
עו"ד רותם אלוני דוידוב מלווה נפגעות תקיפה מינית כמו שרית. "נסעתי להיפגש איתה", היא מתארת.
את מנסה לשמוע ממנה מה היה?
"ממש לא. בשום אופן לא. אני עלולה לזהם את החקירה ואת התיק. אסור לדבר על הפגיעה עצמה. מה גם שבמקרה שלה היא לא זכרה אז לא היה על מה לדבר".
מתי את לומדת באמת מה היה שם?
"כשאני מקבלת את כתב האישום".
ומה את רואה?
"זוועה. ממש. כתב אישום יש בו משהו כל כך קר ומנוכר באופן שבו הוא כתוב. אין בו שום רגש. רק מלא מלא מלא עובדות. זה היה מחריד".
מה שקרה בחדר 216
מלון הים האדום שוכן סמוך למרכז מסחרי באילת, והוא נחשב למלון זול באופן יחסי ומושך אליו בני נוער רבים בזמן החופש הגדול. "הלכנו לשם כי היו שם ידידים של החברה שלי", היא מספרת. מי שמתארח במלון הים האדום ישים לב לדלת חירום בקצה המסדרון. היא מאפשרת למי שאינם אורחים להתגנב אל המלון וממנו מבלי לעבור בדלפק הקבלה.
"הידיד שלה פתח את הדלת, נכנסנו, היינו שלוש בנות", מתארת שרית. "אני וחברה שלי ישבנו על שפת הבריכה ואחת מהן נכנסה", שרית נמצאת בבריכה עם שתי חברות וקבוצת הידידים שלהם שמתאכסנים במלון. באותו הזמן נמצאת שם גם קבוצה נוספת של גברים שהן לא מכירות. "אחד מהגברים, שאני אפילו לא מכירה אותו, אני לא יודעת איך הוא ידע את השם שלי, הוא פשוט קרא לי ואמרתי לו – אני לא קמה בשביל שום גבר", היא נזכרת.
האיש שפונה לשרית בבריכה הוא איסי רפאילוב. "הוא קם והתיישב לידי, והתחיל לבלבל לי את המוח, לשאול שאלות, אפילו לא שאל בת כמה אני. אני שואלת אותו בן כמה אתה והוא אומר לי 27, אני אומרת לו אתה יודע שאני בת 16, אז הוא אומר לי 'לא, לא, אני בן 22'. אז אני אומרת לו – אז תחליט בן כמה אתה 27 או 22. הוא ביקש את המספר שלי, נתתי לו את המספר, אחרי שהוא התרחק אמרתי לחברה שלי 'אני אחסום אותו בערב'. אמרתי לה ככה. ראיתי שהבן אדם הזה לא ישחרר בזמן הקרוב".
שרית עולה עם חברותיה לחדר של הידידים שלהם שנמצא בקומה השנייה במלון הים האדום. "ואז כשעליתי למעלה אני פתאום רואה אותו", היא מסבירה.
בקומה השנייה של המלון, מצוי גם חדר 216, שבו בסופו של דבר יתרחש האונס. "כל האירוע קרה בחדר שנקרא חדר נהגים", מתארת עורכת הדין אלוני דוידוב. "כשיש טיול שנתי ומביאים בית ספר, אז הנהגים אמורים לישון באיזה חדר? אז זה החדר הזה".
לאורך הערב נערים צעירים עוברים ליד החדר, ומציצים לתוך דלתו הפתוחה. איסיי רפיאלוב ואלי מאירוב – שיואשמו באונס של שרית – מחפשים באותו הזמן מקום להיות בו במלון. חדר הנהגים עם הדלת הפתוחה נראה להם מתאים והם נכנסים אליו.
פתחתי עיניים, והתנתקתי
באותו הזמן שרית נמצאת עם חברותיה. "ראיתי את אחד הידידים עם כוס", היא מתארת. "אמרתי לו אתה יכול להכין לי גם? ואז הוא הכין לי. שתיתי אולי איזה ארבע כוסות. ואז הגעתי באיזשהו שלב למצב שאני לא זוכרת כלום".
שרית מבקשת ללכת לשירותים הציבוריים שנמצאים בקצה הקומה. איסי ואלי שומעים המולה בקצה המסדרון ורואים את שרית כשהיא מתקשה ללכת ונופלת. איסי רפאילוב, על פי האישום, מציג את עצמו כמגיש עזרה ראשונה. הוא מציע לעזור לשרית ולמעשה מוביל אותה לחדר 216 – חדר הנהגים, אליו נכנס גם אלי מאירוב.
בשלב הזה מתחיל אירוע האונס. "היא שיכורה לגמרי, לגמרי", אומרת עורכת דינה, רותם אלוני דוידוב. "תחשוב שהיא לא זוכרת את האירוע".
"אני זוכרת בפלאשבק שאני נמצאת בתוך חדר, ואני פותחת את העיניים ומתנתקת", אומרת שרית. "מתנתקת כאילו אני בחלום".
השמועה על מה שמתחולל בחדר 216 מתחילה לעבור בין הנערים במלון. "זה לא היה איזה אירוע שקרה בהיחבא ואף אחד לא ידע מה קורה, וכולם פתאום גילו בדיעבד", מסבירה עו"ד אלוני דוידוב. "כולם ידעו מה קורה בחדר. כל החבר'ה שהיו בחוץ".
"אני זוכרת שחברה שלי צעקה עליי, וכאילו התנתקתי, כאילו כל זה היה בחלום", מסבירה שרית. "ומישהו מנסה לפתוח את הדלת, ומבפנים סוגרים אותה. ועומדים אנשים, אני זוכרת כמה אנשים".
"אפשר היה לעשות בה מה שרוצים. כולם עמדו שם", אומרת עו"ד אלוני דוידוב. "אנשים יצאו מהחדר, נכנסו לחדר, עמדו במסדרון. חלק נכנסו לענג את עצמם בחדר. אין שאלה בכלל שאנשים ידעו".
ארבעה, לפי כתב האישום, אנסו את שרית בחדר, בהם איסי רפיאלוב ואלי מאירוב ושני נערים קטינים. השאר צפו במעשה או עודדו. אף אחד לא ניסה להפסיק או לעצור את חבריו. רק שעה אחרי שהאירוע התחיל, שרית מוצאת מהחדר. שתי דקות לאחר מכן, מגיעה מנהלת המלון עם הדיירים שאמורים להיכנס לחדר. לאף אחד אין מושג מה התחולל שם בשעה האחרונה. היא התעוררה בבוקר שאחרי, עוד לא מבינה מה עברה. "המוח שלי לא חשב שאני אעבור בכלל דבר כזה".
חור בזיכרון
ביום למחרת היא מתחילה את הדרך חזרה הביתה. "לא הפסקתי לקבל שיחות טלפון", היא מתארת. "התחלתי לקבל כבר בלילה טלפונים, פשוט לא עניתי. חזרתי לישון וקמתי בסביבות הצוהריים, ואני מקבלת הודעות מבן אדם אחר, שמסביר לי שיש סרטון שלי".
שרית במצוקה, היא מבינה שיש סרט שבו היא מצולמת, שמועבר עכשיו בטלפונים. "התקשרתי לחברה ואמרתי לה: מה אני אמורה לעשות עכשיו", היא נזכרת. "חברת שלי התקשרה למשטרה, ודיווחה להם על זה ואמרו לה שהם שולחים שוטרים. גם הייתי קטינה, אז לא יכולתי להסתיר מאמא שלי. פחדתי שאמא שלי תדע מזה, לא ידעתי איך היא תגיב. הלכתי להגיש תלונה, ישבתי עם חוקר".
כששרית מגיעה למשטרה היא רק רוצה לעצור את הסרט שצולם באילת, אבל החוקר שיושב מולה מבין שהסיפור גדול הרבה יותר.
מתי השוטרים מתחילים להבין ולהסביר לך מה קרה לך?
"אני הבנתי את זה בעצמי. הבנתי שעברתי משהו".
החקירה הסמויה נפתחת, שוטרים באילת נשלחים לאסוף את מצלמות האבטחה של המלון, והן מספרות את ההיקף האמיתי של האירוע. במשטרה מחליטים לחבר את שרית עם מלווה מטעם מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. כך נכנסת לתמונה מירי מדעי, שמלווה את שרית מטעם מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בהליך הפלילי. "אני עובדת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. המטרה היא שהיא לא תהיה לבד. סיסמת העל את לא לבד".
מדעי מלווה אותה במהלך ההליך. "אני מבינה שהיא מאוד מבולבלת, לא בדיוק מבינה את המצב", מתארת מדעי. "היא זוכרת את הלפני ואת האחרי. יש לה חור בזיכרון. יש לה פרק זמן שנמחק לה מהזיכרון. היא עונה על שאלות של החוקרת והן לא פשוטות. 'הסכמת?' 'איך הוא הבין שאת רוצה?', 'מי הוריד לך את הבגדים?' שאלות מאוד קשות".
בכתב האישום יכללו בסופו של דבר אחד עשר חשודים. חודשים אחרי שהחקירה מסתיימת מתחילים הדיונים בבית המשפט בבאר שבע. כל אחד מהם מחזיק עורך דין שרוצה למצות את האפשרות שלו לחקור את שרית.
פחדת מבית המשפט?
"מאוד. כשבאתי לשם פעם ראשונה, לא הצלחתי לדבר. ננעלו לי השיניים. הייתי מאוד מפוחדת, התחלתי לבכות. כי בסופו של דבר אני ילדה בת 16, אני לא באמת יודעת מה זה בית משפט, ואיך זה מתנהל".
"בדרך כלל בהליך פלילי רגיל הנאשם יושב בחדר אחר ובתוך אולם בית המשפט יושבים נציגי הפרקליטות והסניגור", מסבירה עו"ד אלוני דוידוב. "אבל כשנכנסים לאולם שהיא העידה בו האולם מפוצץ. כי יש 11 נאשמים, לכל אחד יש עורך דין אחד לפחות, וכולם עליה".
"מה לא היה בבית המשפט?", מתארת מדעי. "זמזומים בלתי פוסקים. גיחוכים של הסניגורים. זה דבר יום ביומו בחקירות נגדיות".
מה מטרתם?
"לשבש אותה".
"אלו תגובות פוגעניות", מתארת שרית, "הם שוכחים שיושבת פה ילדה בת 16. זה מה שהכי מעציב".
כמה זמן נמשכה העדות בבית משפט?
"הלכתי לשם אולי שבע פעמים. כשזה נגמר זה היה הקלה, לנשום אוויר. לדעת שאת לא חוזרת למקום הזה יותר".
תיק האונס עדיין מתברר בבית המשפט ובקרוב תימסר בו הכרעת דין. לשרית, כבר בת 18, זה יהיה מאוחר מדי. המסע שלה לשיקום ולחיים בצל הטראומה, רק מתחיל.
"אני רוצה להתגייס לצבא", היא אומרת. "זה הדבר הראשון שאני רוצה. ואחרי זה לטוס. אחרי זה אלוהים יודע מה אני רוצה לעשות". עכשיו, היא נתמכת בבני משפחתה. "אמא שלי לביאה. יש משפט שאומר שהבת חזקה כמו האמא. אני חזקה, חד משמעית. אם לא הייתי חזקה, לא הייתי יושבת ומדברת פה היום. למדתי שאני יכולה להתמודד עם דברים קשים. ברור שלפעמים נשברים, אבל גם אם אני נשברת זה עוד יותר מחזק אותי".
כשמביטים על התמונות מהמסדרון במלון הים האדום, אי אפשר להתחמק ממחשבה נוספת: כמה אירועים כאלה עוד קרו או יקרו במקומות אחרים, כשבחוץ לא יהיה אחד שיעצור. האם עברנו פעם אנחנו במסדרון כזה, ומה נאמר לילדים שלנו, מה הם יבחרו לעשות כשיידעו מה מתרחש מעבר לדלת?
מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית:
1202 – קו סיוע לנשים
1203 – קו סיוע לגברים
עו"ד ניר יסלוביץ, סנגורו של איסי רפאילוב ונאשם נוסף, מסר בתגובה: "לצערי בשל צו איסור גורף על כל פרט מפרטי הפרשה אני מנוע מלהגיב לטענות. אציין ואומר כי העובדות יתבררו היכן שהם אמורות להתברר – בבית המשפט".
עו"ד אהרון רוזה, סניגורו של איליזיר מאירוב, ביקש שלא להגיב.
עו"ד שני דרי, שמייצגת את אושר שלמה ונאשם נוסף בתיק, מסרה בתגובה: "מרשי עבר ועודנו עובר רצח אופי תקשורתי כשמציגים אותו כמי שקשור לעבירת אינוס במלון הים האדום, בסתירה מוחלטת לתשתית העובדתית לפיה לא היה לו קשר לא למתלוננת ולא לאירועים הנטענים בכתב האישום, למעט נוכחות במסדרון המלון. ראוי היה להמתין להכרעת הדין של כבוד ההרכב רז לוי, בטרם יפורסמו פרסומים מהסוג הזה כדי להיווכח האם כבוד ההרכב יזכה את הנאשם".
עו"ד ד"ר שני רופא, המייצגת את מנהלת המלון פנינה ממן, מסרה בתגובה: "ברישא הדברים אציין כי הטענות נבדקו ע"י המשטרה והפרקליטות ונמצאו כחסרות כל בסיס ראייתי וכי התיק כנגד מרשתי נגנז מבלי שהוגש כתב אישום".
"מעבר לכך, הגב' ממן מצרה מאוד על המקרה, ולהלן תגובתה האישית: מלון הים האדום מעניק שירות מלונאות במשך עשרות שנים לקהל לקוחות רחב, וכי הצוות עושה זאת נאמנה. בפועל, הנפגעת מעולם לא הייתה אורחת המלון, וכי ביקור אורחים הינו דבר ידוע ומקובל בבתי מלון בארץ ובעולם. הגב' ממן, מתוקף תפקידה מסתובבת בשטחי המלון ונותנת מענה לכל אורח ואין לה ו/או למי מנהלי/עובדי המלון אפשרות לדעת אודות אירוע המתרחש בחדרי חדרים, מבלי שהדבר מדווח, ו/או מתרחש אירוע חריג בשטחים הציבוריים המעיד אודות אירוע חריג הדורש בדיקה".
"למען הסר ספק, בית המלון מקפיד על פרטיותם של האורחים, וכי צוות המלון אינו רשאי להיכנס ללא הזמנה לחדרים, וכי הדבר כאמור נעשה רק במצב של אירוע חירום, או דיווח המצריך טיפול נקודתי, והצלחת חיים. המלון איננו מוכר אלכוהול ועושה את כל אשר ביכולתו על מנת למנוע הברחת אלכוהול ע"י צעירים לתוך שטחי המלון, וכי צוות המלון מתודרך לידע את המשטרה ולפעול בהתאם להנחיות, ובאופן שאינו מתפשר".
"דלתות חירום הינם של שירותי הכיבוי וההצלה שאסורים בתכלית האיסור לנעול אותם, וכי צוות המלון עושה את כל אשר ביכולתו למונע כניסת זרים דרך דלתות החירום. בעניין החדר נשוא האירוע, נודע לגב' ממן בדיעבד כי הועבר מפתח לחדר בין הנהגים של החברה אשר שכרה את החדר לצורך מנוחתם של הנהגים; חברה זו עבדה עם המלון באופן קבוע ובשל שיא העונה, החדרים הושכרו מראש, וכי מפתחות עברו בין הנהגים, דבר שאינו מקובל על המלון ונעשה ללא אישור, וללא ידיעתם".
"מזה 50 שנים בקרוב, המלון מארח זוגות, משפחות ובני נוער באופן מקצועי, שירותי ומשפחתי וכי אירוע מצער מסוג זה מעולם לא קרה. המלון ימשיך לארח באופן מקצועי שרותי ואדיב, ויעשה את כל אשר ביכולתנו לטובת האורחים, ביטחונם ורווחתם. ובנימה אישית, כעורכת דינה של הגב' ממן, אני מזמינה אתכם להגיע לאילת ולראות בעצמכם עד כמה דואגת הגב' ממן לכולם בעיקר לחלשים, מתוך מחויבות אישית, ונתינה אין סופית, וברוחב לב, ואם רק היה לפנינה ספק ולו הקטן ביותר הייתה מגינה על הנפגעת בגופה, ובכל מחיר!".
"הגב' ממן היא האחרונה שאליה צריך להפנות אצבע מאשימה, ומאמינה כי בית המשפט יבוא דין עם התוקפים. פנינה ממן ומלון הים האדום אינם הכתובת להאשמות, מקום בו הנעשה ע"י שלוחי רסן אשר צריכים לתת את הדין על מעשיהם, ולא נותני השירות במלונות. מרשתי, הגב' פנינה ממן תמשיך לבצע את עבודתה נאמנה ובמסירות".
עו"ד נס בן נתן, המייצג נאשמים בתיק, מסר בתגובה: "מדובר בתיק אשר נדון בימים אלו בבית המשפט ועומד בפני הכרעה וזאת בנוסף לצו איסור פרסום, שאין בכוונתנו להפר אותו".
עורכי הדין אסתר בר-ציון וויקטור אוזן, המייצגים נאשמים בתיק, מסרו בתגובה: "עניינם של הקטינים שמשרדינו מייצג (האחד כלל לא נכנס לחדר המדובר), כמו גם עניינם של יתר הנאשמים, תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע ממש בטרם קבלת הכרעת דין ונראה כי מן הראוי היה להמתין עם הכתבה עד לאחר הכרעת הדין על מנת למנוע, ולו למראית עין, השפעה בלתי הוגנת על בית המשפט ובכל מקרה יש צו איסור פרסום על פרטי הפרשה ואין לנו כל כוונה להפר צו שיפוטי".
עו"ד רותם טובול, המייצגת נאשם בתיק, מסרה בתגובה: "נבקש לציין כי בית המשפט הנכבד הטיל על כלל הפרשה צו איסור פרסום גורף ולכן לא נוכל להתייחס לדברים. עם זאת, מדובר באירוע מצער שגם מרשי, שהיה קטין בעת האירוע, מגנה אותו. יצוין כי מרשי הינו נער נורמטיבי, נעדר ניסיון מיני, שהתיק הפלילי עצר את חייו מלכת ומנע את חלומו להתגייס ולשרת בצה"ל, ופגע בשמו הטוב ובשם משפחתו. יודגש כי מרשי לא היה בשלבים המקדמיים של האירוע, הוא לא ידע את מצבה של המתלוננת בהגיעו לקרבת החדר בו אירע האירוע ובשל גילו הצעיר והעדר ניסיונו המיני לא הבין כדבעי את המתרחש. אנו סומכים ידנו על בית המשפט הנכבד כי יעשה צדק עם מרשי לאחר שנחשף לחומר הראיות בתיק הנשען על בסיס צר ורעוע".
