מכת המדינה שמחריפה: בחודש האחרון דיווחנו על עשרות אירועים – נער נדקר, תושב הותקף בעקבות תאונה, בחור דרס שוטר שהעיר לו. בסוף השבוע שמענו על ילד בן 13 שהותקףעל דקירה של נער בבית הספר – והוא רק בן 16. לאחר פרסום החלק הראשון, אמש (שני) התפרסם ב"המהדורה המרכזית" החלק השני בפרויקט המיוחד שנולד בעקבות גל האלימות ששוטף את המדינה.
פגשנו את רותם, צעירה שהותקפה במשחק כדורגל באצטדיון בלומפילד. "זו הפעם הראשונה שאני חוזרת לכאן", סיפרה לנו. "אנחנו מגיעים תמיד למשחקים ביחד הבני דודים עם עוד חברים, ובאותה תקופה בה קרה האירוע בדיוק גיליתי שאני בהריון". רותם היא אוהדת בית"ר שרופה שמגיל צעיר הלכה עם אביה ואחיותיה למגרשים. אין כמעט משחק שהיא פספסה - עד לפני כשנה, בה אירעה התקיפה החמורה.
"אחד האוהדים התחיל להרביץ בטירוף כחלק מקטטה. הוצאתי מהמקום את בני הדודים הקטנים וחזרתי לקחת את הקב שלי. מישהו הגיע שתי שורות מעליי ואמר לי 'אין מקום לנשים ונכים ביציע' - והתחיל לבעוט בי ברגליים עד שנפלתי על הרצפה פיזית".
רותם בסך הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. "לא עשיתי שום דבר לא בסדר. זה מחזיר אותי לאחור, להתקף חרדה ולטראומה. לא יצאתי מהבית הרבה זמן כי ממש פחדתי על החיים שלי". במקרה של רותם נעצרו שני חשודים וקיבלו הרחקה ל-30 ימים – אך לא הוגש נגדם כתב אישום. מאז, הם חזרו למגרשים והולכים למשחקים. "בזמן שהם במשחקים – אני יושבת בבית", היא אומרת.
"הלכתי לטייל עם הכלב שלי. זה טיול שאני עושה כל יום פה בשוק תלפיות בחיפה", מספר אייל לבקוביץ' שהותקף בזמן שטייל עם כלבו. "כשבאתי לצאת היה כלב משוחרר שהתנפל על הכלב שלי. ניסיתי לחסום את הכלב שלא יהרוג אותו, והבעלים התחילו לדחוף ולירוק עליי. הרמתי ידיים כדי להגן על עצמי, ומשם זה הסלים מאפס למאה – הוא רץ להביא פטיש. אמרתי לו 'מה נסגר אתכם? מה אתם עושים? לא עשיתי כלום'. הלכתי משם וראיתי שהם עוקבים אחריי. אחד מהם לקח משהו ממתכת שהיה עטוף בבד כדי שלא יראו מה זה – ונתן לי מכה בפרצוף".
"אני חושב שאם היינו נמצאים באזור בלי אנשים הם היו הורגים אותי, על כלום", הוסיף אייל. "אני לא סומך על המשטרה, הם לא קיימים מבחינתי. הם קיימים כשאני עושה עבירת תנועה או משהו לא בסדר, אבל לטובתי הם לא נמצאים". כתב אישום טרם הוגש נגד תוקפיו. במשטרה מסרו שהחקירה בשלבי סיום וצפויה לעבור למחלקת התביעות, אבל מאייל לא נגבתה עדות מסודרת בתחנה, ובינתיים הוא רואה את התוקף שלו מגיע לעבודה בכל יום.
בשנת 2022 הוגשו מעל ל-37 אלף תלונות על אירועי אלימות. מעל ל-6 אלף חשודים נעצרו, וכ-6 אלף כתבי אישום הוגשו. לכאורה נראה שכמעט כנגד כל חשוד מוגש כתב אישום, אבל לא ברור מה קורה לאחר שהוא מוגש. בפרקליטות חששו להתראיין לכתבה – שם בדרך כלל מתחילה סחבת, ובמרבית המקרים לא מעדכנים את הקורבנות מה קרה עם התוקפים. הימשכות ההליכים משפיעה הרבה פעמים גם על חומרת הענישה.
"האימפקט של המהירות והמידיות הוא שיביא את האנשים לחשוב פעמיים", אמרה השופטת בדימוס ורדה אלשיך. "אם זה מגיע לפרקליטות - היא צריכה להזדרז ולהגיש את כתב האישום. זה צריך להיות נוהל שבשגרה, נוהל של קטסטרופה. לכן גם השופטים צריכים להיות ערניים יותר למצב שקורה במדינה, להביא תיקים לדיון במהירות האפשרית. אולי הבא בתור שיתנהג באלימות יחשוב פעמיים. צריך להיערך גם בבתי הסוהר ובתהליכי השיקום, כי אדם לא הופך להיות אלים סתם".
מהצצה ברוב גזרי הדין שניתנו בשנה האחרונה בעבירות אלה, הענישה מקלה למדי – והשופטים מסתפקים במאסר על תנאי בלבד. "אני חושבת שצריך להגדיר את הבעיה כיעד לאומי", אמרה מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י ומנכ"לית משרד החינוך לשעבר. "זה לא עניין של משרד זה או אחר. כל המנהיגים צריכים לקחת על עצמם אחריות ואנחנו לא רואים את זה לאורך שנים. ובנוסף, צריך ענישה הרבה יותר משמעותית".
הנתונים מצביעים בעיקר על חזרתיות. רוב האסירים היושבים בבתי הכלא על עבירות אלימות הם כאלה שיש להם יותר מתיק אחד. אחת הסיבות לכך היא היעדר טיפול ושיקום של אותם המורשעים בעבירות אלה. 'כלא חרמון' הוא כלא טיפולי שיקומי, ומי שמגיע אליו חייב להוכיח את עצמו כבר במסגרות הקודמות ולהפגין מוטיבציה טיפולית.
"נכנסתי לחנות תכשיטים ובאו לבדוק אותי - הורדתי את החגורה ותקפתי את הקב"ט בחגורה", סיפר ר', אסיר בכלא חרמון הנושא עונש מאסר בגין עבירת אלימות. כשנשאל אם הייתה לו כוונה לתקוף, ענה: "ברור. באותו רגע זה האוטומט שלי, הדחף הפנימי. הסיפוק הזה המידי להגיב, זה משהו יותר חזק ממך. מילדות הייתי כזה. גם בבית וגם בסביבה, וגם בבית הספר. זה מה שידעתי. לא ראיתי משהו אחר. היום אני מבין שבהרבה פעמים יכולתי להרוג מישהו, לא פעם אחת ולא פעמיים".
"הייתי מסוכן לציבור", המשיך ר'. "אני יושב בבית הסוהר לא פעם ראשונה ולא שנייה על ההתנהגות האלימה שלי. מי מבטיח שלא אשב בפעם השלישית? זה הכול תלוי בי. אני אדם עם בעיה ואף פעם לא הייתי מודע אליה".
"סיימתי לא מזמן את הדרך הטיפולית שלי במחלקות והתקדמתי לאגף השיקומי", סיפר ש', אסיר הנושא גם הוא עונש מאסר בגין אלימות. "זה אומר שאני קם כל בוקר ויוצא החוצה עם ההסעה למפעל שאני עובד בו, ואני מתחיל להשתלב בחברה. אני יושב כי תקפתי בן אדם. באותו רגע לא היה אכפת לי מה יקרה לבן אדם, גם אם הוא היה מת".
"בפועל אף אחד לא התעורר בבוקר והחליט להיכנס לבית הסוהר", אומר כלאי ג'מיל דאוד, מנהל מחלקת שינוי בכלא חרמון. "כל האוכלוסייה נחשפת ללחץ. אם האדם לא יודע להתמודד עם מצבי לחץ ולהגן על עצמו בצורה מקובלת, הוא לא ימצא דרך חוץ מאלימות. אם מישהו עקף אותי ברחוב, בוא נבחן אם זה באמת פוגע בכבוד שלי".
בשיחה משותפת עם אסירים שביצעו עונשי אלימות ועם מנהל מחלקת השינוי, האחרון מספר כי "אני מסתכל ונזכר שיש פה עבירות אלימות מאוד קשות, תקיפה, דקירות, ירי, אלימות אימפולסיבית". אחד האסירים מספר: "הגעתי למחלקה הזו בתחושה של אי שייכות, כי אני לא אלים. אבל הבנתי שכן. הקבוצה נתנה לי ביטחון. זיהיתי על עצמי הרבה דפוסים".
"האלימות מתחילה כשנגמרות המילים. פה במקום הזה אני לא פועל באימפולסיביות כמו שפעלתי בעבר. בסופו של דבר התוצאה היא שאני פה, ואנשים אחרים מתקדמים בחוץ ובונים משפחות. אני תקוע". מדברי האסירים עולה שייתכן והטיפול צריך להתחיל כבר קודם לכן, בקהילה. "אם בתי ספר ישקיעו בחינוך מגיל הרך – איך לחשוב אחרת, לתת פרשנות אחרת. שלא הכול מסתובב סביבי".
לאחר השיחה עם האסירים נחשף סיפור נוסף, הפעם המאבטח אברהם לוי, שהותקף לאחר שהעיר ללקוחה. שבועיים אחרי התקיפה הוא עדיין מאושפז בבית החולים אחרי ניתוח. "בחור אחד נכנס לתוך החנות", הוא החל את סיפורו. "הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו. לאחר חצי דקה נכנסה בחורה והם התחילו לריב עם הקב"ט, עם הלקוחות ועם כולם. המטרה שלי הייתה רק שיצאו מהחנות. אמרתי לה, 'גבירתי, תוכלי בבקשה לצאת?' והיא נתנה לי מכה בבטן. לא הייתה לי ברירה, הוצאתי את גז הפלפל שלי והתזתי עליה. הרגשתי חבטה שהעוצמה שלה היא כמו פטיש. איבדתי הכרה וכשהתעוררתי ראיתי אמבולנס לידי".
"הם ברחו כמו חתולים. בחיים שלי לא חשבתי שאגיע למצב כזה. מכירים אותי אנשים, מכבדים אותי. כל מה שהיה זה שביקשתי ממנה לצאת מהחנות, זה הכול. אני משבח את המשטרה על כך שמצאו אותם תוך פחות מ-24 שעות. אני מבקש דבר אחד: שגזר הדין יהיה חמור ביותר. יש לי כעסים בלב, זה כואב לי שאני שומע כל יום ויום על האלימות הזו".
יש גישות שונות בסוגיית הענישה ככלי הרתעתי או חינוכי, אבל כשהאלימות משתוללת ונוצרת אצל הציבור תחושת אנרכיה ולקיחת החוק לידיים, צריך למצוא פתרון כולל של כל הרשויות יחד, להגדיר את הטיפול בתופעה כיעד לאומי ולזהות כבר בתוך הקהילה את מי שמועד לפורענות. וגם כאן אחד הפתרונות המרכזיים הוא פחות מסכים – פחות מידע לא מסונן ואלים בתוך הרשתות החברתיות.
"אנחנו צריכים לשאול איך אנחנו נמצאים יותר בחיכוך עם המציאות ולא עם הייצוג הדיגיטלי שלה", אומר החוקר מיכה גודמן. "אם התמכרנו למסכים, מה נעשה כשתגיע המציאות הווירטואלית ונתמכר אליה? זו תמונה פסימית אבל זו תמונה אוניברסלית".