בית הקברות המוסלמי בלוד התחדש לאחרונה בשביל גישה לרווחת הבאים בשעריו. גם הצמחייה הגדלה פרא טופלה וסולקה מן המתחם ומשהו מהעזובה המאפיינת את המתחם התעדן מעט. את העבודות לא ביצעה העירייה, וגם לא שום גוף רשמי אחר. מאחורי היוזמה עומדת חיתאם אלוחואח, מי שלפני כשנתיים קברה כאן את בנה אנאס. צמוד למצבה המטופחת היא הציבה כיסא. בשנתיים האלו, מספרת אלוחואח, היא נוהגת לבלות כאן חלק ניכר מיומה.
ממקום מושבה היא יכולה לצפות גם במצבה סמוכה של קרוב משפחה אחר שגם הוא, כמו בנה, נרצח בשנים האחרונות. שיטוט זריז בבית הקברות מעלה שמצבות רבות נוספו לו בשנים האחרונות. "הוא היה ילד מחונך ותלמיד מצטיין. היה מצליח בהכול", מספרת אלוחואח על בנה, אנאס, שבהירצחו היה בן 18, תלמיד כיתה י"ב. "אני הייתי עם הבן שלי (כשהוא נרצח) וזה היה באמצע היום, באמצע העיר. העירייה והמסגד היו מולי ומסביב היו מסעדות. אז איך הוא נרצח? ילד בן 17! מי שומר עלינו?"
אנאס, מספרת האם חיתאם, היה רחוק מאוד מעולם הפשע ושילם בחייו על מאבקים שלהם לא היה לו כל קשר. הוא למד מתמטיקה וכימיה מוגברות בתיכון ונערך ללימודים אקדמיים, ורק כמה חודשים לפני שנרצח זכה באות הצטיינות מטעם קרן רמון. "תראה איזה חיים היו לי פעם", אומרת האם. "אנאס קיבל פרס הצטיינות בבית הספר, סיפרו לי שעושים לו הפתעה ושאני אגלה. הגעתי לבית הספר שלו עם הראש למעלה. כולם הכירו אותו, היו אומרים עליי: 'הינה אימא של אנאס'. שמת לב שרק אצלנו לא תופסים את הרוצחים? איפה יש בעולם מדינה שיש בה רוצחים בלי עונש? אפילו במדינות ערב".
"אומרים שהם רוצים לקחת את הכי טובים. אז אולי חבל שלא גידלתי את הילד שלי לפשע", אומרת בכאב אלוחואח. "אולי אם הוא היה עבריין, הוא היה לפחות שומר על עצמו. לפעמים אני חושבת שהלוואי שהיה לי בן עבריין שהיה שומר עליי. מה זה הדבר הזה? לילדים שלנו לא מותר להיות בהיי-טק או במקצוע שווה, שיהיה להם מקום מכובד במדינה?"
"אולי אם הוא היה עבריין היה לפחות שומר על עצמו. לפעמים אני חושבת שהלוואי והיה לי בן עבריין שהיה שומר עליי"
חיתאם אלוחואח
"לארגן חלקה כדי להיות ליד הבן שלי"
לפגישה בבית הקברות הצטרפו שתיים נוספות: שרה אלעטונה, חברתה, תושבת ג'ואריש שברמלה, ששכלה גם היא את בנה מחמוד למלחמות הפשע, וגם פידאא שחאדה, פעילת חברתית ידועה בלוד ועד לאחרונה חברה במועצת העיר.
אלעטונה מצטרפת לדבריה הכואבים של אלוחואח: "אצלנו הערבים יש בעיה. כשהם רוצים להרוג מישהו מהמשפחה, הם מחפשים דווקא את הכי טוב בה – בן דוד או בן דודה – ורוצחים אותו. כי הם רוצים שיכאב לכולם, לכל המשפחה. בסוף זה הכי כואב לנו, לאימהות. אנחנו גידלנו ואנחנו עבדנו ורוצחים לנו את הילד או את הבעל. מה אתם רוצים ממשפחה? בואו ותדברו. דברו איתנו בעיניים, לא מאחורי הגב. אם היה לי בן עבריין לא היו עושים לנו ככה".
ושאחדה מאשרת: "אם יש לך עבריין בבית אנשים יפחדו לגעת בך. זה עצוב נורא". אלעטונה מצהירה: "אני כבר התחלתי לארגן חלקה כדי להיות ליד הבן שלי, מעכשיו – אם קורה לי משהו ואני מתה, אני רוצה להיות שם". "תראה איזה מחשבות יש לנו", מסכמת אלוחואח.
"אצלנו הערבים יש בעיה. כשהם רוצים להרוג מישהו מהמשפחה מחפשים דווקא את הכי טוב במשפחה - בן דוד או בן דודה - ורוצחים אותו. כי הם רוצים שזה יכאב לכל המשפחה. בסוף זה הכי כואב לנו, לאימהות"
שרה אלעטונה
"הרוצחים כבר לא מכסים את הפנים"
אחרי הפגישה בבית הקברות אנחנו יוצאים לסייר בעיר ברכבה של שחאדה. בכניסה לשכונת הרכבת הנודעת לשמצה גן משחקים חדש יחסית, שלמרות שעת הצוהריים ביום שישי, עומד ריק מילדים. "יש רק שני גני משחקים בכל השכונות הערביות בלוד. רק בשכונת גני אביב לבדה יש לדעתי 17 גנים", היא מעירה.
כשנכנסים פנימה אל הרחוב הראשי של השכונה, קשה להתעלם מדבר אחד שבולט בהיעדרו: עמודי תאורה – דבר די נדרש ברחוב ראשי של שכונה, ועוד כזו שבניגוד לשכונות לידה היא גם מוסדרת. רק בערב הקודם היה הרחוב הזה זירה לתקרית ירי נוספת, שהסתיימה ללא נפגעים למרבה המזל. "הרוצחים כבר לא טורחים לכסות את הפנים שלהם", אומרת שחאדה ומסיבה את תשומת הלב לדבר נוסף שחסר בשכונה: פתחי ניקוז.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"אף אחד פה לא מסתכל קדימה 20 שנה, אולי חושבים שעד אז כבר לא נהיה פה", משתפת שחאדה. "תשתית זה הדבר הכי חשוב, ניקוז. אם תלמיד בית ספר יודע שכל פעם שיש גשם השכונה שלו מוצפת והוא לא יוצא מהבית, אז זה יהיה מהלך החיים שלו – יורד גשם והעולם נעצר. גשם זה לא אסון שמגיע פתאום, יודעים שזה הולך לקרות. או שאני בונה לתלמיד הזה תשתית ויודעת שהוא ימשיך ללכת לבית הספר ואז לעבודה, או שאני לא עושה את זה. ואם לא עשינו את זה, אין לי ציפייה ממנו שיהיה משהו אחר".
"חייבים פה תאורה בטירוף. אנחנו בעיר הזו צריכים שמש בלילה", מדגישה שחאדה, מתכננת ערים במקצועה ועד לא מכבר חברה במועצת העיר. "דבר שני, זה יותר מרחבים ציבוריים נגישים – גינה ציבורית, משחקייה, שבילי הליכה. צריך שאנשים יאהבו לצאת ויתחילו להשתמש במרחב. כשיש יותר מרחבים כאלו הפושעים יצטרכו להתחבא, וזה חלק מההרתעה. מדברים על ההרתעה של המשטרה, אבל גם יש הרתעה חברתית ובשביל זה צריך מרחב מזמין. צריך תחושה של הגנה, אי אפשר שאני אצא לרחוב חשוך ולא אדע מאיפה הכדור הולך לבוא".
היית חברת מועצה ואפילו בקואליציה. פעלת לקדם את העניינים האלה?
"קידמתי כמה קולות קוראים בדרישה למשחקיות, אחת מהן בשכונת הרכבת, והגשתי עוד בקשה לחיזוק התאורה. אלה תהליכים, והבסיס לרוב הדברים לא קיים, כמו תאורה בזמן שאין בכלל רשת חשמל שאפשר לבנות עליה את התוספות הזו. זה כמה ללכת למדבר ולהתחיל לבנות. כך ברוב השכונות הערביות, אין תשתיות ניקוז ביוב ותאורה, זה הבסיס לבניית מרחבים ציבוריים".
בשלב זה מתערב בשיחה עבד שחאדה, אחיה של פידאא ופעיל בתחום החינוך הבלתי פורמלי המייעץ בנושא לוועד ראשי הרשויות הערביות: "הדבר הנדרש הוא ליצור פעילות לבני נוער, שלא יהיו חסרי מעש. הם צריכים מסגרת אחרי הצוהריים שתהיה תהליכית ומעצימה. מה שקורה בעיר זה ש-50% מהאוכלוסייה הערבית הם בני 12–18 והקבוצה הזו נמצאת ברחוב כי אין לה איפה להיות. אין מספיק מתנ"סים ואין מספיק חוגים ובטח לא תנועות נוער. בשכונת ס"ח יש אלפי תושבים ובכל השכונה אין כלום לנוער אחרי הצוהריים, כולם משחקים באבנים. בנווה ירק יש מתנ"ס אחד, אבל הוא לא מספק אפילו 10% מהצורך".
"חייבים פה תאורה בטירוף ויותר מרחבים ציבוריים נגישים. אי אפשר שאני אצא לרחוב חשוך ולא אדע מאיפה הכדור הולך לבוא"
פידאא שחאדה, פעילה חברתית
"יודעים מי הרג אותו, אבל אין הוכחות"
לוד התמקמה השנה בצמרת הסטטיסטיקה של האלימות בחברה הערבית. תשעה מעשי רצח – שמונה מהם בחברה הערבית – כבר התרחשו בעיר מינואר, יותר מבכל יישוב אחר, ועוד היד נטויה. העיר העתיקה שבשפלה תמיד הייתה מקום קשה שמזוהה עם עבריינות וסחר בסמים, אך מה שמתרחש בה כעת הוא חסר תקדים - עד כדי כך שראש העירייה הכריז על "מסמך הודנה" בין כנופיות פשע בלוד - מסמך שהמשטרה מיהרה להתנער ממנו ולהבהיר שהאכיפה והמעצרים יימשכו כסדרם.
שחאדה מסבירה כיצד הידרדרה עירה למצב הזה: "בהתחלה היו מעט נרצחים. לא פענחו את התיקים, הבינו הרוצחים שהם יכולים להמשיך בחייהם. הרוצחים ממשיכים לרצוח, מבינים שהמשטרה לא עושה כלום, אז הם קונים נשק כדי להגן על עצמם, ואז לכולם כבר יש נשק".
"מול הבית שלנו יש מתנ"ס, יש שם מצלמה גדולה וכמה מטרים משם יש עוד מצלמות", מספרת אלעטונה, אימו של מחמוד, שנרצח בגיל 14. "ביקשתי לראות מי הרג את הבן שלי, ובמשטרה אמרו שהמצלמות לא עובדות. לילד ערבי הן לא עובדות. הלכתי ודיברתי עם הקצינים במשטרה וכולם אומרים לי, 'אנחנו יודעים מי הרג את הבן שלך, אבל אין הוכחות'. בכל פעם שהייתי באה לתחנת המשטרה לשאול מה עם התיק של הבן שלי הם גם היו שולחים ניידת לעשות חיפוש בבית שלי. היו באים לפעמים לעשות חיפוש כשהייתי רק אני והבת שלי לבד בבית או אצל אימא שלי בבית, היו באים והופכים אותו. לכאורה כדי לראות אם קניתי נשק, אם אני רוצה לעשות נקמה או לא".
על בנה האהוב, כנראה הקורבן הצעיר ביותר של הפשע ברחובות העיר, מספרת אלעטונה: "היו לו בעיות לקרוא והוא היה שובב קצת, אבל הוא היה אוהב ללמוד. הוא היה ילד חכם מאוד. אם המורה הייתה שולחת אותו הביתה, למוחרת הוא כבר היה חוזר ומבקש לקבל את העונש בבית הספר". הוא היה בסך הכול בן 14: "אני לא רוצה נקמה, אני רוצה שמי שרצחו את הילד שלי יקבלו את העונש שלהם. אחד ברח לטורקיה ואחד לשכם, רדפתי וחיפשתי אחריהם עד שהביאו אותם. זה לקח זמן וכל הזמן הייתי הולכת למשטרה. אתם טוענים שהערבים לא עוזרים לכם. אבל אני באתי ואמרתי לכם מי רצח את מחמוד. ועד היום הם בחוץ – כולם".
אלעטונה ממשיכה ומספרת: "הייתה משטרה אצלנו בשכונה, שוטר בתפקיד שהיה לא רחוק מהבן שלי כשהוא נרצח – הוא אפילו לא עזב את המקום שלו לראות את הילד שנהרג. לא היה אף אחד בבית, והוא ירד לרחוב לשחק יחד עם חבר שלו. באו שני רכבים, ירדו שני אנשים מהרכב וממש ליד הדלת של הבית ירו בו. הרוצחים שלו היו בני 23 ו-27 והוא ילד קטן בן 14".
"לבן שלי הרבה חברים שהיו יורדים למטה לשחק בשכונה, וחלק מהם גם יהודים. אבל ביום ההוא היו רק הבן שלי וחבר שלו", נזכרת אלעטונה. "אם אחד החברים היהודים שלו היה נרצח, היו תופסים את מי שרצח אותו ולא הייתי צריכה ככה לרדוף אחריהם".
"לכל חסרי המעש יש עבודה מובטחת בפשע"
"פה אין רחוב שאין בו ירי", אומרת שחאדה כשאנחנו נכנסים לשכונת רמת אשכול. "פה, ממש פה נרצח מישהו שבדיוק יצא מהמכולת", אומרת אלוחואח ומצביעה על פינת רחוב שממש מולה ניצבת נקודת משטרה. היא מתייחסת לרצח של ראגב אבו חאמד בקיץ האחרון – שבו, בשונה מהרצח של בנה, נתפסו הרוצחים והועמדו לדין. "כנראה רק אם הרצח מתרחש ממש מול המשטרה היא פועלת", היא מוסיפה בתסכול.
"אל תשכח את החאווה (דמי חסות בערבית), היום משלמים הרבה חאווה", אומרת אלעטונה כשאני מנסה להבין מה השתנה בלוד. "'אם יש לך מקום מסודר אתה חייב לשלם לי'. אם אתה לא משלם הורגים אותך". ושחאדה מעירה: "החאווה זה בעיקר בעיה של רמלה, אצלנו בלוד יש בעיקר בעיה של שוק שחור. הבנקים פחות נותנים הלוואות והמצב הכלכלי של אנשים מידרדר. אם פעם משפחה שיש לה קרקע הייתה בונה שני חדרים, אפילו כשזה לא חוקי, לפחות הייתה אופציה לעשות את זה. היום אין יותר אופציה. כל חסרי המעש לא צריכים להגיש קורות חיים לארגוני הפשע, יש להם עבודה מובטחת".
כשאנחנו מגיעים למרכז העיר, ממש לא רחוק מבניין העירייה, שחאדה מסיטה את הרכב לרחוב צדדי – כדי להימנע ממעבר ליד הנקודה שבה ראתה חיתאם אלוחואח את בנה נרצח לנגד עיניה. מאז הרצח, מספרת אלוחואח, היא גם נמנעת מלפקוד את העסקים שהייתה מגיעה אליהם קבוע: "יש לי בן דודה שיש לו חנות בגדים. הוא יודע שאני לא מסוגלת להגיע לשם, אז הוא שולח לי וואטסאפ כשיש דברים חדשים בחנות ומביא לי הביתה".
שחאדה מסיימת את הסיור בביתה, שבו היא מארחת את שתי האימהות השכולות לשיחה על המצב שאליו הידרדרה החברה הערבית. עיקר הביקורת מופנה, באופן די צפוי, כלפי המשטרה – אבל גם אם בתקשורת התקבע שיח מעולם החוק והסדר, המציאות שבה חיים כבר שנים אנשים בלוד וברמלה מורכבת בהרבה מסוגיות הנוגעות לתקציבי השיטור ומספר כתבי האישום.
"עד שהמשטרה תגיע, אני כבר על המטוס"
האלימות בחברה הערבית כבר גבתה קורבנות רבים, אך הגיעה סוף-סוף לכותרות רק כשהמשבר הזה נעשה למרחץ דמים של ממש. הדיון הציבורי שהתקבע מאז שם במרכז את המשטרה. אך שחאדה מציעה הסתכלות מרחיבה יותר: אצלה ההיסטוריה וההווה מתנהלים על מישור אחד, וכמתכננת היא שבה ושמה את הדגש באופן שבו המרחב מנהל את מציאות החיים ברחוב הערבי. בניגוד לרוב האוכלוסייה הערבית בעיר המרוכז בארבע שכונות – נווה ירק, פרדס שניר, ס"ח ושכונת הרכבת – היא מתגוררת במרכז ההיסטורי של העיר, אזור שכיום מאוכלס באופן כמעט שווה בידי ערבים ויהודים. השכונה שלה היא מבחינתה דוגמה שמספרת את הסיפור כולו.
"כל מי שהיה ברחוב הזה, היסטורית, הגיע ממג'דל", מספרת שחאדה. מג'דל, אחת העיירות הערביות הגדולות ביותר עד 1948, היא אשקלון של היום. המשפחה של שחאדה נמנית עם קבוצה של כמה עשרות משפחות שפונו או גורשו – יחליט הקורא – ומצאו עצמן בלוד. "המשפחות האלה הגיעו יחד אחרי הגירוש ונשארו זו ליד זו והקשר נמשך חזק. מאוד רצו אקדמיה. לכן אני לא דור ראשון באקדמיה, כמו רוב העיר. ורק השכלה תפתור לנו את הבעיות. חוץ מזה, אנחנו פה במקום מלא בנראות. אי אפשר פה למצוא מחסה. לא יכול לקרות פה שמישהו יירה ויברח".
"תלמיד בית ספר פה יודע שכל פעם שיש גשם השכונה שלו מוצפת והוא לא יוצא מהבית. אם אני לא בונה לו תשתית ויודעת שהוא ימשיך ללכת לבית הספר ואז לעבודה, אין לי ציפייה ממנו שיהיה משהו אחר"
פידאא שחאדה, פעילה חברתית בלוד
"אגב, הבנייה פה היא עות'מאנית, לא ישראל תכננה את זה", מדגישה שחאדה. "זו בנייה צפופה פחות ואתה רואה את כולם. ראית את שכונה ס"ח? עזה נראית טוב יותר. אם אני רוצחת מישהו בשכונת הרכבת אני נעלמת בסמטאות, משם עוברת בקלות לפרדס שניר ומשם לדהמש (כפר לא מוכר בין לוד לרמלה – י"כ). איך מישהו יתפוס אותי? אם אני נכנסת לאחד הבתים הגדולים שם ומתחבאת, הסיכויים שלי לברוח ככה מהארץ גבוהים מאוד. עד שהמשטרה תגיע אליי אני כבר על המטוס".
תגובת משטרת ישראל: "לצערנו, ריבוי אירועי האלימות ברחוב הערבי וחומרתם, תוך שימוש בכלי נשק המוחזקים בניגוד לחוק, גובה קורבנות ללא הבחנה. בבואם לחקור את הפשעים הנתעבים במטרה להגיע לחקר האמת ומיצוי הדין עם מבצעי העבירה, נתקלים השוטרים לעיתים קרובות בזירות ששובשו, ראיות שנעלמו וחוסר סיוע מצד התושבים, לרבות העלמת אמצעי תיעוד, עדים וכיוצא בזאת.
"עם זאת, המשטרה מפעילה את כל האמצעים, היחידות והיכולות, חרף היעדר שיתוף הפעולה הנדרש לקידום החקירות, וכל הממצאים מועברים לפי התשתית הראייתית לעיון הפרקליטות ולהחלטתה כמקובל, וכך גם במקרים אלה. למען הסר ספק נדגיש כי חקירת תיקי רצח איננה מסתיימת לעולם, ותיקים אלה נחקרים כל העת, תוך בחינה עדכנית באמצעים טכנולוגים מתקדמים. לפיכך כל טענה אחרת חסרת אחיזה במציאות.
"אנו מדגישים כי הטיפול באלימות בחברה הערבית אינו נחלת המשטרה לבדה, ורק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל בחינוך, בתרבות, בשיתוף הפעולה עם המשטרה, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה, יוביל לשינוי המיוחל".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv