בגיל 10 א' כבר נהג באוטו ובטרקטורון, לא רק בתוך הכפר שלו. הבן הקטן והמועדף במשפחה עזב את הלימודים: "לא התייצבתי בבית הספר ולא רציתי ללמוד. חשבתי שאם יש כסף, אז למה צריך את זה?". כעבור שנתיים הוא כבר החל להידרדר לעולם הפשע. היום, 25 שנה לאחר מכן, הוא נשוי ואב לשלושה - אך נמצא הרחק ממשפחתו, מאחורי סורג ובריח.
"הייתי הכי קטן בבית מבין ארבעה אחים, חוץ מאחות אחת שקטנה ממני - אבל אצלנו במגזר הערבי לבן יש ערך גבוה יותר", הוא מספר. "אבא שלי היה מפנק אותי. בגיל 12 נהייתי מושפע, הייתי מסתכל על הפושעים בסביבה ואומר שאני רוצה להיות כמוהם. גנבתי יחד עם אחד מהם מאנשים באזור ויריתי על בתים בשביל הכיף, לא הייתי צריך כסף".
מי שנכנס לכותלי כלא חרמון עלול לחשוב לרגע שייתכן שטעה בכתובת. בית הסוהר ששוכן בסמוך לכפר מע'אר שבגליל התחתון הוא לא סתם עוד כלא שיקומי. נדמה שהמראה הירוק בחוץ, השקט שמרחף באוויר והכלבים שמשוטטים לצד האסירים וכבר הפכו לחבריהם הטובים אומרים הכול. אבל כשנכנסים פנימה, אל מעמקי בית הסוהר, מבינים שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה. האסיר א' הוא רק אחד מיני רבים בחברה הערבית שבחרו בדרך של אלימות - וכעת משלמים על כך את המחיר.
"הנשק היה חבר"
א' בן ה-37 משדר ביטחון בקולו ובישיבתו הזקופה. מאז שהוא זוכר את עצמו שיננו באוזניו שעליו להיות "גבר" ולהראות חוזקה. אלא שהיום, לדבריו, הוא מודע גם לדפוסיו האלימים. אף על פי שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, הוא סבור שיש בו את הכוחות כדי לעצב עבור ילדיו (בני 4, 5 ו-18 חודשים) עתיד שונה ממה שהיה לו.
"הנשק היה החבר שלי, הייתי יוצא בלילות ואבא כלל לא היה שואל על זה גם אם הייתי מאחר", נזכר א'. "אם אימא שלי הייתה דואגת או אומרת: 'תחזור הביתה מוקדם'. אבא היה אומר לה: 'עזבי אותו, הוא כבר גדול'. הם לא ידעו איפה אני".
כמה שנים זה נמשך?
"הייתי ארבע שנים בתוך זה, עד שקרוב משפחה שלי נהרג במהלך שוד. באותו יום הייתי צריך לצאת במקומו ושלחתי אותו, ואז הוא נהרג בתאונה על טרקטורון גנוב. הרגשתי שהוא מת במקומי".
בצעירותו נהג א' לגדל כבשים ברפת שטיפחו עבורו אביו ואחיו הגדול, ובמקביל שימש כנהג משאית. אך בניגוד לתקווות של המשפחה, הדבר לא הניא אותו מלהמשיך לעסוק בגנבת רכבים - מה שהוביל למותו של בן משפחה נוסף: "בגיל 27 נהרג בן משפחה שלי, בן דוד שלי. הייתי איתו בזמן התאונה. המשפחה כעסה ואמרה לי: 'למה אתה עדיין עושה שטויות?'".
האירועים הפליליים שנקשרו עם שמו עבדו לרעתו גם כשניסה להתחתן עם בחירת ליבו בכפר שבו התגורר. "הייתי במערכת יחסים עם בחורה במשך שבע שנים וחצי", הוא מספר. "כשביקשתי את ידה, אבא שלה אמר לי: 'אני לא רוצה בן אדם פושע או מאפיונר. לא נדע מתי תיכנס לבית הסוהר והיא תחיה לבד'. הרגשתי דחוי, זה היה אסון בשבילי". כיום הוא נשוי חמש שנים וחצי, אך מתוכן התגורר עם אשתו רק כשישה חודשים.
"אכבזתי את המשפחה שלי"
את האירוע שבעקבותיו הוא מרצה עונש מאסר א' זוכר היטב. "ישבתי בשדה, סיימתי חליבה ועישנתי נרגילה. פתאום ניגש אליי חבר ואמר: 'לא שמעת מה קרה עם אבא שלך אתמול? מישהו קילל אותו, הרביץ לו ופגע בו עם כיסא בראש'. התעצבנתי, עליתי איתו על הטרקטורון והלכנו אליו הביתה עם מקל ואקדח. נתתי לו מכות, גם לאח שלו ולילדים שלו. זה היה בן דוד של אבא שלי שגר בכפר והוא נפצע ברגלו. פגעתי גם בבנו בן ה-18 שכל הזמן היה בא אליי לרפת".
האמון של המשפחה בך נפגע?
"כן, אכזבתי אותם. לא ציפו שאעשה דבר כזה לקרוב משפחה. אחרי שזה קרה ברחתי והייתי במשך חודש וחצי בשדה. המשטרה הגיעה לחפש אותי. בסוף נמאס לי והסגרתי את עצמי. המצב של הבחור היה קשה בהתחלה ואמרו לי שהוא מת. באותו יום לא יכולתי לישון. אמרתי לעצמי: 'מה עשיתי? לאן הגעתי?'. בסוף הוא נורה ברגל, שיקרו לי שהוא מת". בעקבות אותו אירוע, א' הורשע בגרימת חבלה גופנית חמורה.
בזמן ניהול החקירה, הוא הורחק מאזור הצפון לבאר שבע - למשך שנתיים. "אשתי ביקשה להתגרש פעמיים, היה לה קשה. הבטחתי לה שאחרי כמה חודשים נחזור לצפון וזה נמשך שנתיים. בהמשך נולדה הבת שלי ואחריה נולד הבן הכי צעיר שלי כשנכנסתי לכאן".
למה לא אמרת לה שתחזור לצפון בלעדיך?
"אני אוהב אותה, קשה לי לוותר עליה ולהגיד לה דבר כזה. אני מעריך את אשתי שלא ויתרה למרות הסבלה שעברה. היא שיתפה אותי בכאב שלה".
אתה חושב שהיא תוכל לסלוח לך?
"היום כן, אנחנו מדברים בטלפון כל הזמן. כל המשפחה הופתעה ממני לטובה. אני כבר שנתיים בטיפול. פעם הייתי מדבר עשר דקות בטלפון ומנתק. היום זה אחרת".
"לא הרגשתי שאני אלים"
כשא' נכנס לבית הסוהר, הוא טופל תחילה במחלקה להתמכרויות מאחר שצרך סמים והרבה בשתיית אלכוהול. "התחלתי לשתות בגיל 15, ראיתי את החברים שלי ורציתי גם", הוא נזכר. "המחשבה שלי הייתה לחקות אותם. כשנכנסתי לכלא הבנתי שכאן אני לא יכול להסתובב חופשי, כל יום הוא אותו הדבר".
הטיפול בהתמכרויות של א' נמשך עשרה חודשים. "לא הייתי רגיל שאומרים לי פתאום את המילה: 'אסור'. פעמיים חשבתי לקחת את הדברים ולשבת באגף אחר. כשדיברתי עם המשפחה ואמרתי שקשה, אשתי אמרה לי: 'תעשה את זה בשבילי ולמען הילדים'. התחברתי לעצמי והבנתי את חומרת המעשים שלי".
היום א' כבר רואה בסדר היום שלו דרך חיים. הוא מתעורר בשש בוקר לזמן הספירה ולנביחות של גימלי, הכלב מגזע רועה אוסטרלי מעורב שמארח לו חברה בתא: "זו הפעם הראשונה שבה אני מרגיש שבאמת יש לי מסגרת. כל הזמן רציתי להרגיש חופשי בלי שאף אחד יגיד לי מה לעשות".
במהלך השיקום, א' הבין לראשונה שהוא בעל דפוסים אלימים: "הפנמתי שאני בן אדם אלים, לא הרגשתי את זה קודם. היו לי את המחשבות הללו, אבל הייתי מסתיר אותן ולא רוצה לשתף - זו הטעות שלי".
באחד המפגשים הוא למד איך להתנהל מול ילדיו: "סיפרתי שאני אומר לילדים שלי שאני נמצא בעבודה ולא בכלא. אמרו לי: 'מה, אתה חושב שהילד מאמין לך? הוא זורק את הטלפון והולך'. מאז שסיפרתי לו את האמת, אנחנו מדברים כל יום במשך שעה. הוא אומר לי: 'תגיד להם שאתה מצטער והם יוציאו אותך. תן לי לדבר איתם'".
השנה רק בתחילתה וכבר היינו עדים למקרי רצח רבים בחברה הערבית. מה אתה מרגיש כשאתה שומע על זה?
"כואב לי הלב כשאני רואה דברים כאלה. כשראיתי שאח מוסמך נרצח במקרה בטמרה הרגשתי גם סוג של אשמה. אני בעצמי הייתי יורה בשכונות ולמזלי אף אחד לא מת. כואב לי הלב כשאני רואה אימא ואח בוכים. היום למדתי יותר על עצמי ועל המעשים שעשיתי. יש לי מודעות בזכות הטיפול שעברתי".
לפני כן לא הייתה לך מודעות?
"לא היו לי כלים ולא הייתה לי מודעות. שום דבר לא היה לי בחוץ. הייתי אומר שאני רוצה להיות פושע, אבל לא ידעתי לאן זה יגיע".
מה האסירים האחרים אומרים על זה?
"אומרים שהגענו למצב שאין ביטחון. אין לי אמון להוציא את הבן שלי החוצה או את הבת שלי לחנות. הגענו למצב קשה מאוד. זה לא רחוק ממני".
היית חלק מזה.
"הייתי חלק, אבל היום אני רואה שעוד קצת וזה מגיע לילדים שלי. אז לא חשבתי לאן זה יכול להגיע. היום זה מחמיר. אני רוצה לשנות את המציאות עבור הילדים שלי, שלא יגיעו למצב שאני הגעתי אליו וישלמו את המחיר שאני שילמתי".
לא מאוחר מדי בשבילך לשנות?
"לא, בכלל לא מאוחר. אפילו בן 70 יכול לשנות את עצמו".
לאחר שנתיים שהעביר מאחורי הסורגים, א' התחיל להתבונן בערכים שעליהם גדל בעין אחרת: "אצלנו במגזר מצפים מהאישה להיות עם הילדים ולא לצאת עם האוטו. ידעתי שיש לאבא שלי חולשה, כי הוא אוהב אותי והוא לא יגיד לי 'לא' כשרציתי משהו - והוא היה מוותר. אני אפנק את הבן שלי, אבל אשים לו גבולות. מבחינתו הוא עשה לי טוב ובסוף זה התברר אחרת".
על הקריאות שהחברה הערבית נוטה להשמיע נגד "אוזלת ידה" של המשטרה, הוא אומר: "אני חושב שיש חלק גם למשטרה וגם לאנשים עצמם. אי אפשר פתאום לצפות שהמשטרה תעזור מבלי לעזור לה. צריך לעצור ולדבר, לא רק לצאת ברגע שיש הפגנה - וכשהיא מסתיימת ללכת לעשן בבית קפה".
מאחורי התהליך שעובר א' בכלא עומדת תוכנית "אל-מנארה" - מגדלור לקהילה, שמובילים בשב"ס בימים אלה. "מדובר בפיילוט שבו משתתפים כרגע 41 אסירים בשלושה בתי סוהר בצפון - חרמון, צלמון וכרמל", מסבירה רב-כלאי ליאת גלילה, קצינת חינוך במחוז צפון בשב"ס. "הבנו שאנחנו צריכים לדייק את הסוגיות והתכנים, ולתרגם אותם למה שעוברת החברה הערבית. חברנו למנטורים בקהילה שבונים יחד עם האסירים מיזמים קהילתיים שייצאו לפועל כשהם ישתחררו. אנחנו מאמינים שאם האסירים יהפכו לאזרחים תורמים ולא פוגעים - יש מי שיקבל אותם".
לדברי גלילה, התמונה הראשונית בשטח מדברת בעד עצמה. "יש ציפייה בקרב האסירים. ככל שהם רואים עוד אנשים מבחוץ שרוצים לתת, הם מתרגשים יותר שהם מתנדבים עבורם ומגיעים למפגשים עם עיניים נוצצות. האחריות על צמצום הפשיעה בחברה הערבית היא לא על הכתפיים שלנו ולא על האסיר הבודד או על המנטור ברשות המקומית. חשוב שכל אחד ייקח אחריות על המטר הרבוע שלו כדי לשנות".
"רוצה שלאחרים לא יקרה מה שקרה לי"
באגף השכן לזה של א' בבית הסוהר חרמון נמצא ח', בן 38 ואב לשלושה ילדים (8, 9 ו-10), קרוב לחמש שנים - לאחר שהורשע בניסיון רצח ובחבלה גופנית חמורה. לדבריו, הוא עבר שינוי במהלך התקופה וכשיגיע המועד שלו לצאת לחופשי, הוא ישוב למשפחתו אדם אחר: "אני רוצה לצאת מפה בן אדם שמקשיב, שנותן לאחר לדבר, להיות אחראי על עצמי ועל הילדים שלי. אני רוצה לעזור ולצמצם את מעגל האלימות כדי שלאחרים לא יקרה מה שקרה לי".
ח' נולד למשפחה בת שמונה נפשות. אימו הייתה עקרת בית ואביו היה המפרנס היחיד. כילד הוא כמעט ולא טייל או אכל במסעדות בגלל מצב הכלכלי הרעוע ולמד להסתפק באוכל פשוט ולחסוך היכן שרק אפשר. כנער החל ח' לעסוק באגרוף ועד מהרה הוכתר כאלוף הארץ עד גיל 15. "אגרוף זה לא כדורגל שמחייב הוצאת כספים רב על כל האביזרים", הוא מסביר. "כשהתחלתי לא ידעתי איך זה יתגלגל והופתעתי מאוד. ייצגתי את המדינה בכמה תחרויות".
כשהתבגר, ולצד עיסוקו באומנות הלחימה, פתח ח' עסק שאפשר לו לפרנס את משפחתו. הוא זכה להערכה רבה מצד סביבתו ומסלול חייו נראה היה מבטיח, אלא שאז הוא התרחש אירוע ששינה הכול. "הייתה קטטה שפרצה בין בן דוד שלי לבין בחור אחר", הוא משחזר. "חזרתי הביתה ושאלתי מה קרה. אנשים התחילו להתפזר במקום ולירות. אשתי הייתה בבית, הילדים בחצר והרגשתי פחד. אחי גם שלף אקדח, ירה באוויר וקפצתי כדי שזה לא יהיה חמור. בחור יצא ממטע הזיתים וירה על כולם. ראיתי שאח שלי נורה למוות, אז יריתי בשני בחורים כדי לנטרל אותם. הם המשיכו לירות עלינו וברחתי משם. זה נמשך בדיוק 50 שניות, ממש כאילו נפלה פצצה על הבית".
חשבת לפני שהרמת את הרובה?
"האמת שלא, אין זמן לחשוב. המצב הכי נורמלי הוא לשים את האישה והילדים בבית או במקום בטוח. לא חשבתי לפני, ראיתי שכולם שם ויריתי".
מה קרה אחר כך?
"בהתחלה ברחתי עם המשפחה ואחרי שעה הלכתי למשטרה. שאלו אותי מה באתי לעשות ועניתי: 'היה אירוע ואני יריתי בו'".
מה גרם לך להתייצב בתחנה?
"אני לא יודע עד עכשיו למה יריתי. ראיתי את האנשים בסביבה ושאח שלי נורה. עמדתי בסיטואציה שבה רציתי למנוע אירוע. לא הייתה לי ברירה. לא הייתה לי אופציה אחרת ולא ידעתי להתנהל עם עצמי אחרת".
איך אשתך והילדים הגיבו?
"כשהייתי עצור ובבית הסוהר, אשתי מצאה את עצמה בודדה, מרוסקת ועם הרבה צלקות ופצעים".
"הילד עמד מאחורי הזכוכית וניסה לגעת בי"
בעקבות הקורונה, הקשר של ח' עם משפחתו הקרובה התנהל בעיקר מרחוק וכמעט ללא ביקורים. לפני כמה שבועות הוא פגש אותם בתום תקופה ממושכת - אלא שהפעם ללא מגע. "כשהתאפשרו ביקורים פתוחים יכולתי להרגיש אותם. אבא לא נוכח וזה קשה מאוד. כשהם באו לפה עכשיו, חשתי כאב שאי אפשר לתאר. אתה רואה את הילד מאחורי הזכוכית והוא מנסה לגעת בך. אתה צריך לעמוד מול הילדים שלך בתור אבא".
כשבתו חגגה את יום הולדתה בבית הספר, ח' החליט שלא לברך אותה כשאשתו התקשרה מחשש שהיא תתבייש בו. "לא היה לי אומץ לדבר איתה, אמרתי לה: 'תני לה שתהיה חופשייה, בלי האבא הזה'", הוא נזכר. "גם אם הילדה תשקר לי במילים יפות - בעיניים שלהם אני רואה הכול".
מתי הבנת שאפשר גם אחרת?
"במאסר, לצערי הרב. נכנסתי לפה אחרי שאף פעם לא דיברתי על הרגשות שלי. אף פעם לא דיברתי על היחסים שלי עם המשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה דיברתי על מה שאני מרגיש והתחלתי לא להתבייש לשתף ברגשות".
לאחר שח' עבר שינוי עם עצמו, הוא התעקש לבחור בדרך אחרת. "אני אומנם עוד מעט בן 40, אבל ראיתי רק חלק אחד. לימדו אותי שצריך להיות שמרן ולהגן על המשפחה. אתה צריך לדבר בשמם, אין אישיות במגזר. זה משפיע ולא נותן לך להתפתח. עם השינוי במסגרת שלי אני יכול לשנות את העולם".
מה התחושות שלך עכשיו?
"השארתי אחריי אבא פגוע שהבן שלו נפטר ואימא פצועה. היא נפגעת כל יום. יש הרבה סיטואציות שהיא עומדת בהן לבד. עצוב לי שאני לא יכול להיות איתה. אני מרגיש אשם".
"צעירים רואים ברוצח גיבור"
ח' מסתכל סביב ולא מתכחש להיותו חלק ממעגל האלימות בחברה הערבית. "יש לנו בעיה במגזר, לא יודעים להרתיע. יש צעירים שיושבים בבתי הקפה עם נרגילות ומסתכלים על סרטוני רצח. לוקחים רוצח מסוים ורואים בו גיבור. גם אני במעגל הזה, אני בבית הסוהר. אני אדם אלים שעבר על החוק".
כשהוא שומע על מקרי הרצח הרבים במגזר, הוא לא נותר אדיש: "חבל על כל טיפת דם, על כל צעיר שמאבד את החיים ומאבדים אותו. החברה הערבית הפכה לג'ונגל - החזק אוכל את החלש. ההתפשטות של הפשע ושל הסחיטה באיומים נראית בכל יום. כשהייתי ילד עדיין רבו במקלות או באבנים. היום כל ילד יכול להפתיע אותך ולירות בך".
"מוכן לצאת לעולם עם מדי בית הסוהר ולספר על הסבל שלי"
באיזה אופן זה משפיע עליך?
"זה גורם לי לחשוב שיכולים לנקום גם בי ובילדים שלי. אני מיואש. אני מוכן לרוץ על ארבע, לצאת עם המדים של בית הסוהר ולספר לכל העולם על הסבל שלי. להסביר מה זה אומר להיכנס לכאן ולאבד את החיים שלך. צריך להתעורר ולטפל גם במבוגרים".