חמש שנים זה לקח. לאסוף ראיות, עדויות ותמונות שיצליחו להעביר במעט את הזוועה שהתרחשה בבית הקטן בירושלים. בית אחד, שאליו נכנסתי לפני כמעט חמש שנים כדי לנסות ולהבין מה קורה מאחורי הקלעים, היכן שלרשויות אין עיניים ולנשים אין פה. לא ממש הצלחתי להבין את הרב שהסכים להכניס אותי לשם ותיארתי לעצמי שהכל יהיה מסודר, מתוכנן כדי שכמו שהוא אומר – נבין שאנחנו בתקשורת "מדברים שטויות".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ואז נכנסנו, במקביל למצלמה הקטנה שנשאתי עמי, הייתה עוד מצלמה, זאת שהם הביאו. הרב ואנשיו ביקשו לתעד כל קטע, כל רגע, כל שאלה. אף אחת לא ענתה לשום שאלה מבלי שזה תועד. לא רק בשביל להיות בטוחים שאנחנו לא מסלפים את הדברים אלא בשביל שהוא, הרב, יצפה בזה. מי שתעשה טעות אחת – תשלם על זה ביוקר. איך היא תשלם על זה? רק הבנות שבפנים ידעו ועכשיו גם אנחנו חשופים לזוועות שהתחוללו בפנים.
ועכשיו לפרטים היבשים. נחשפתי לסיפור הזה בעקבות פוסט בפייסבוק של אמא שרק רצתה לדאוג לילדתה. האהבה שהיא רוחשת כלפי הבת שלה עצומה והיא דואגת, ולא בכדי. היא דואגת כי היא מרגישה שמישהו "כישף" לה את הילדה, ילדה שסיימה צבא, חיילת מצטיינת שעלתה יום אחד על אוטובוס ומאז לא חזרה הביתה.
באוטובוס הזה שכנעו אותה להיכנס ולהיות חברה בבית מדרש בירושלים. אחרי שהתחלנו להביא עוד ועוד עדויות של הורים, הרב לא יכול היה להתעלם והסכים להכניס אותי בתור עיתונאית לבית המדרש שלו.
ואז נכנסנו, המקום היה מצוחצח אך הניקיון לא הצליח להסתיר את החיים הקשים בבית. שני חדרים קטנטנים שבהם ישנות כ-30 בחורות צעירות, חלקן אפילו קטינות. הייתה שם אישה אחת עם תינוק – היא התחתנה עם גבר שהרב שידך לה. חדר שירותים אחד, מקלחת אחת (אל תטעו, אין יותר מדי מים חמים לאותה מקלחת זריזה שכל אדם זקוק לה). ישנות על מזרונים בסלון או בחדרים, מיטות קומתיים ליותר מבוגרות ומה שהכי הכעיס אותי, זה שבקשתי לפתוח את המקרר- הוא היה ריק. והמזון שכן היה שם פג תוקף.
בעקבות הפרסומים שלנו, המשטרה והרשויות פשטו על הבית, אבל הבנות המשיכו לשתוק, אולי מפחד. עכשיו על פי המשטרה כבר יש עדויות. אולי הן הפסיקו לפחד ואולי נחתה עליהן ההבנה שהחיים "בבית המדרש" הם סיוט. אולי עכשיו סופסוף הצדק ייעשה.