זה קורה לרוב באמצע יום לימודים - היועצת נכנסת לכיתה וניגשת לאחד התלמידים, היא מספרת לו שמישהו הגיע לדבר איתו ומובילה אותו לאחד החדרים בבית הספר. מהצד השני של הדלת מחכה חוקר הילדים. לפני הפגישה הוא קרא את חומר הראיות שבידי חוקרי המשטרה, אבל עדיין לא יכול לנחש כיצד יתנהג הילד שיכנס - האם יברח מהחדר, יתחבא מתחת לשולחן או יסרב לדבר, או שמא ינצל את ההזדמנות לחשוף סוד גדול ואפל ששמר לעצמו. הדלת נפתחת והילד מתיישב על כיסא, כשמולו שולחן עליו מצלמה המופנית לעברו, ומצדו השני מבוגר שעד לפני רגע קט מעולם לא פגש. מיוחד: כך נראה יום בחיי חוקרת ילדים
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כאשר למשטרה יש חשד שבוצעה עבירת מין או אלימות בילד בן 14 ומטה או בנוכחותו של ילד, הוא מופנה ישירות לחוקר ילדים שאינו שוטר. השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות במשרד הרווחה מורכב מעובדים סוציאליים שעברו הכשרה ייחודית באסטרטגיות דלייה מהזיכרון ותמיכה רגשית המותאמות התפתחותית לצורכיהם הרגשיים, הנפשיים והקוגניטיביים של הנחקרים. החוק מסמיך אותם לחקור עדים ונפגעי עבירה מתחת לגיל 14 בעבירות מין ואלימות וכן חשודים בעבירות מין מתחת לגיל 14. ילדים החשודים בעבירות אחרות, וקטינים מעל גיל 14, נחקרים על ידי חוקר נוער, שהוא שוטר שהוסמך לעניין.
ההיכרות
"אני מתחילה בסמול-טוק עם הילד", מתארת בכירה בשירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות במשרד הרווחה, את השלב הראשון בפרוטוקול החקירה המסודר לפיו עובדים חוקרי הילדים בישראל. "מבקשת ממנו שיספר לי מה הוא אוהב לעשות, שיספר לי על בית הספר והלימודים או על הגן. ההיכרות היא גם החלק בו אני מציגה למעשה את כללי השיחה, מסבירה שאשאל שאלות, שאם הוא לא מבין הוא צריך להגיד ושהוא יכול להשיב שהוא לא זוכר".
כשחוקר ילדים נפגש עם מי שעל פי החשד הוא נפגע העבירה, הוא לא חושף בפניו מיד מה סיבת השיחה. השאיפה היא שהילד יחשוף בעצמו את הפגיעה ככל ששאלות החוקר ילכו ויתמקדו בה. שיחת ההיכרות מאפשרת גם לשבור את הקרח ולבסס אמון, אך היא גם מכינה את הילד לסוג השאלות בשלב התשאול - כמה שיותר פתוחות וכלליות ומאפשרת לחוקר להתרשם מהילד ולהתאים בהמשך החקירה את השאלות לרמתו.
ב-20 השנים האחרונות חקירות הילדים מצולמות בווידאו. "לרוב המצלמה לא מרתיעה את הילדים", משתפת ד'. "אנחנו מסבירים שהיא שם כדי לתעד את השיחה וזה נגמר בזה. יש מקרים מעטים שילדים לא רוצים לא הקלטה ולא צילום ואז אנחנו נתעד את הסירוב ויתר החקירה תתועד רק בכתב". יש לתיעוד חשיבות מכרעת בתפיסת הבעות הפנים של הילד ובתיעוד ההדגמות שהוא מבצע. "אנחנו לא מבקשים מהילד לשחזר את התקיפה", מסבירה ד'. "אבל הוא יכול להדגים בדיוק איפה היה ומה קרה כשהוא לא יכול למצוא את המילים לתאר. מדובר באמצעי אותנטי מאוד שמחזק משמעותית את העדות".
התשאול
טרם הם נגשים לחקירה, חוקרי הילדים מכינים סט שאלות בהתאם לחומר הראייתי בתיק הבנוי בהתאם לשיטת התשאול המדורג. הם יתחילו משאלות כלליות ביותר כמו "ספר לי על הבית או על בית ספר", ולאט לאט ילכו ויתמקדו בפגיעה. חוקרי הילדים לא משתמשים בתרגילי חקירה ובמנופי לחץ - כשהילד נוטה שלא לספר הם משתמשים במשפטי תמיכה כמו "הרבה ילדים מספרים לי מה עברו וגם אתה יכול", ומשתדלים בעיקר להוריד כמה שאפשר את רמות החרדה והלחץ.
בשונה מהמקובל לא פעם בחקירות בגירים, אין ניסיון להביא את הנחקר לנקודת שבירה. "במקרים רבים לילד יש חשש אמיתי ממה שיקרה אחר כך אם יספר", מגלה ד'. "לפעמים החשש פנימי ולפעמים מישהו איים עליו שיפגע בו אם יספר. אנחנו מקפידים להראות לילד שאנחנו שם ולא מוותרים עליו - עצם זה שהגיעו לדבר איתו ושאלו מה הוא מרגיש ומה קרה זה מאוד מעצים עבור הילד. הרבה חקירות מסתיימות במשפט 'אם תרצה אגיע שוב ביום אחר, רק תבקש', ולא פעם באמת היו מתקשרים אחרי כמה ימים ואומרים לי שהילד רוצה לפגוש אותי שוב".
קושי מרכזי בחקירות ילדים, במיוחד במקרים של התעללות מתמשכת, הוא לגרום להם לתת תיאור מדויק של האירועים מבלי שההתרחשויות יתערבבו זו בזו. לפיכך, פועלים החוקרים בשיטה של מיקוד הילד באירוע מובחן. "יש כל מיני שאלות שיכולות לכוון את הילד לתאר אירוע מובחן", מגלה ד'. "למשל - 'תספר לי על הפעם הראשונה או האחרונה שזה קרה' או 'הייתה פעם שמישהו ראה או שמע? תספר לי עליה'. כך בעצם ממקדים את הילד באירוע תקיפה שהיו בו מאפיינים חריגים והדבר עוזר לילד להתמקד ולתאר את פרטיו".
הערכת המהימנות
בכל יום פוגשים חוקרי הילדים שניים או שלושה ילדים חדשים וכל פגישה כזאת מתנקזת לבסוף לסיכום חקירה - מסמך הרה גורל בביסוס החשד ובניווט החקירה. הסיכום כולל את עיקרי השיחה והתיאורים של הילד, בהם עושה החוקר סדר. אולם החלק המורכב ביותר מסתכם לא פעם במשפט אחד - "הערכתי שעדותו של הילד מהימנה" או לחלופין "התקשתי להעריך את מהימנותו של הילד".
הערכת המהימנות מתבצעת בהתאם לקריטריונים קבועים שגיבש השירות לחקירות ילדים וחקירות מיוחדות, בהתאם למחקרים ולניסיון המקצועי, ובהגיעו של התיק לבית המשפט היא מובאת לו כמעין חוות דעת מקצועית. כשהילד יודע לתאר אירוע מובחן, ואת הנסיבות שברקע שלו ולספק תיאורים אמינים של זמן, מקום, עדים ופרטים אמינים נוספים - זה יסייע לקבוע שעדותו מהימנה. כשהתיאור שלו לא מספק את מימדי המהימנות, לעיתים בגלל שחווה פגיעה מתמשכת והוא אינו יכול לתאר בוודאות אירוע כזה או אחר, החוקר יאלץ לכתוב שהתקשה להעריך את מהימנותו של הילד. אולם יש גם פתרון ביניים - לעיתים בוחרים חוקרי הילדים לציין שבקשר לחלקים מסוימים של העדות הם יודעים להעריך שהילד מהימן ובאשר לחלק אחר הם מתקשים.
אחריות כבירה נוספת של החוקרים בבואם לסכם את החקירה, היא לקבוע האם ניתן או לא להעיד את הילד בית המשפט. ככלל, נוטים חוקרי הילדים שלא להעיד אותם בתיקים של אלימות במשפחה ואילו במקרים של פגיעה מינית או פיזית מחוץ למשפחה יעלו בפני הילד את האפשרות להעיד בבית המשפט ויבחנו את תגובתו. "גם כשאנחנו מתירים להעיד את הילד החוק נותן בידיים שלנו עוד כלים לשמור עליו", מציינת ד'. "אנחנו יכולים למשל לבקש שהוא יעיד כשהחשוד לא נמצא באולם בית המשפט וצופה בדיון ממקום אחר במצלמות במעגל סגור". במקרים בהם נמנע מהילד לבוא ולהעיד, יכול חוקר הילדים לבוא, להעיד ולהיחקר בשמו בהסתמך על חקירת הילדים.
"יש מקרים בהם הילדים מחקים תקיפות שעברו בעבר"
לפי רוב, ילדים החשודים בביצוע עבירה נחקרים על ידי חוקרי נוער, ועבודת חוקרי הילדים היא מול ילדים נפגעי עבירה. אולם רק במקרים של עבירות מין, החוק הסמיך את חוקרי הילדים לחקור גם את החשודים כשגילם נמוך מ-14. החקירה מתנהלת בדיוק כמו שיחה עם ילד נפגע עבירה, ללא מנופי לחץ או תרגילי חקירה ועם ניסיון לייצר אמון שיביא לשיתוף. זאת לבד מהבדל אחד - כשהילד חשוד בתיק, השיחה נפתחת בהצגת הסיבה, כלומר התלונה שהוגשה בעניינו וביידוע שלו בזכויות שלו - להיחקר יחד עם בגיר שהוא מכיר וילווה אותו או להיוועץ באחד ההורים או במבוגר אחר וכמובן להיוועץ בעורך דין.
"אנחנו חייבים להגיע לחקירות האלו לא שיפוטיים וממקום נקי", קובעת ד'. "אנחנו לא באמת יודעים בוודאות מה הילד שמולנו עשה, ובכל מקרה מגיעה לו ההזדמנות להשמיע את גרסתו למה שקרה. לא פעם אפילו הזדעזעתי מרמת האומללות של הילדים החשודים - הם לא פעם בוכים וזועקים לעזרה. אני לא אשכח כשבאחד מתיקי עבירות המין הילד החשוד התפרץ בחקירה ואמר - 'אני לא שולט בזה, אני צריך עזרה'. זה הבהיר לי כמה זה חשוב שבאתי באותו יום לחקור אותו".
לא מעט דובר כבר על כך שילדים עברייני מין מחכים לא פעם התנהגות פוגענית כלפיהם, רגישות זו היא דבר שחוקרי הילדים מקפידים לבדוק. "במקרה של ילד שתקף מינית אני תמיד, בדרך כלל לקראת סוף השיחה, אבדוק חשד לקורבנות", מתארת ד', "יכול מאוד להיות שהוא מחקה פגיעה שעבר וההבנה הזאת תהיה קריטית לטיפול בו. באחד המקרים שחקרתי ילד שתקף מינית את אחיו הוא תיאר במהלך החקירה תקיפה מינית שהוא עצמו עבר בגיל צעיר יותר".
"הוא חזר שוב ושוב עם סימנים על הפנים" - חייבים לשפר את המעקב
בשיחתנו מתארת ד' מקרים קשים רבים, אולם זה שנחקק בה ביותר הוא של ילד בן 10 שסבל מאלימות מתמשכת במשפחה. "הוא נחקר על ידינו כמה פעמים, שוב ושוב חזר כל פעם כשהוגשה תלונה חדשה", מתארת ד'. "משהו בטיפול לא עבד. אתה רוצה להאמין שאתה עוזר אבל זה לא תמיד פשוט. למרות המאמץ שלי לא הצלחתי למנוע ממנו להמשיך להיפגע".
ואכן חקירת הילדים היא רק חוליה בשרשרת החקירה, שפרטיה מועברים אחר כך למשטרה ולרווחה. לד' חשוב לציין כי צריך להמשיך ולמצות את החקירה והטיפול של גורמי הרווחה גם במקרים שחקירת הילדים לא צלחה והילד לא סיפק תיאור של הפגיע שניתן להעריך את מהימנותו. "לצערי זה המצב שלא פעם מתייחסים לקביעה שלא ניתן להעריך את המהימנות כסוף פסוק בתיק", היא אומרת. "אבל זה ממש לא חייב להיות כך - היה לי תיק של ילד שהגיע עם סימני אלימות על פניו, לא דיבר בכלל, אבל בסופו של דבר החשוד הודה בחקירה".
ביקורת חשובה נוספת היא משמיעה בסוגיית המעקב אחר הטיפול בקטינים. "לרוב אנחנו לא יודעים בכלל מה קרה עם התיק, אנחנו חוקרים, מסכמים, מעבירים הלאה ועוברים לילד הבא", היא מספרת בגילוי לב. "יש מקרים שבהם הרגשתי מחויבות אישית לראות שהילד הגיע אחרי החקירה לבית הספר, או לברר איך התיק מתקדם - אבל רק אם יטילו על גורם מסוים את האחריות והסמכות באמת לעקוב אחרי כל רכיבי הטיפול בילד שנפגע זה יעזור בשיקום שלו וגם יסייע לצמצם את מרווחי הזמן בין פעולות החקירה השונות והטיפול בתיק".
הוא היה מקבל מכות רצח, אבל הכי כאב לו שאמרו "חבל שקמת"
"באחת החקירות של אלימות בתוך המשפחה", מספרת ד', "ילד שהיה מקבל ממש מכות רצח סיפר שמה שהכי כאב לו זה שבמקום בוקר טוב אמרו לו 'חבל שקמת'. אנחנו מתעסקים יום יום במקרים קשים ביותר, ופוגשים מקרים חדשים רבים בכל שבוע, זה קשה לא להישחק אבל אנחנו חייבים תמיד לזכור שיש בחוץ הרבה הורים שכן אומרים "בוקר טוב". חייבים לזכור גם שבהרבה ממקרי האלימות במשפחה, אנחנו לא בהכרח נרצה לראות את ההורים מאחורי סורג ובריח. לא פעם הם במשבר וחסרים הדרכה הורית וטיפול משפחתי שיכול להיטיב גם איתם וגם עם הילד".
"כולנו חייבים להקשיב יותר לילדים", מסכמת ד' את שיחתנו. "ילדים שומרים סודות גדולים, ואף אחד לא שואל אותם. באחת החקירות של השירות כשחוקר שאל את הילד למה לא סיפר לאף אחד לפני הוא ענה - 'אף אחד לא שאל'. אם יש לנו אפילו תחושה שמשהו לא בסדר, אם אנחנו שכנים, מורים, אנשי צוות ואנחנו חושדים שיש שינוי בהתנהגות של הילד והוא נראה אחרת - אנחנו חייבים לשאול. ההבדל בין לשתוק ולשאול יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות".