ביום שלישי האחרון התכנסו בני שתי משפחות לאזכרות שקטות. זעקות שבר לא נשמעו שם. על הקברים העין נעצרת על מילה אחת, קצרה, חדה וכואבת, בדיוק כמו האירוע הזה שייחרט בזיכרון הקולקטיבי תחת מילת הקוד - הלינץ'.
"אני עשר שנים יושב שבעה על הבן שלי, מאז שהשבעה נגמרה, אני לא הורדתי את הכיפה", מספר ניסים, אביו של יוסי אברהמי ז"ל, אחד משני ההרוגים בלינץ' הרצחני. לאחר 43 מאז שביקר ברמאללה חוזר אברהמי למקום שבו איבד את בנו את חייו, כדי לראות היכן עשה את דרכו האחרונה.
עשר שנים אחרי, נסים ממשיך לחיות את צהרי היום ההוא. שני חיילי צה"ל, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ טעו כנראה בדרך ונתפסו על ידי המון משולהב או על ידי המשטרה הפלסטינית, נלקחו על ידי לתוך תחנת המשטרה ונרצחו לעיני המצלמות.
ליד אותה תחנת משטרה ברמאללה פוגש אביו של יוסי פוגש עוברים ושבים ומספר להם את סיפורו. "אני אביו של בחור מהלינץ', שזרקו אותו מן החלון", מספר ניסים. "אלוהים יעזור", אומר אחד מהם ולוחץ את ידו בחוזקה, אך ניסים משיב "אלוהים לא עזר, אולי עכשיו הוא יעזור".