בצהרי ה-6 ביולי, 1989, בדיוק לפני עשרים שנה, השתלט מחבל על נהג אוטובוס בקו 405, שהיה בדרכו מתל אביב לירושלים. בכניסה ליישוב אבו גוש, במקום שבו התהום היא התלולה והעמוקה ביותר, הסיט המחבל את ההגה ימינה והאוטובוס דורדר במורד.
16 בני אדם נהרגו. 27 נפצעו. אחותה של רוחמה, מרים, נהרגה בפיגוע. "ראיתי ילדה שיצאה בהליכה מהאוטובוס וצעקתי לה להתרחק מהר", נזכר נתנאל צוברי שנפצע אז באורח קשה.
בקיץ 1989, הייתה ישראל כבר שנה וחצי בעיצומה של ההתקוממות הפלסטינית הראשונה בשטחים. אינתיפאדה של צמיגים בוערים ואבנים שנבלמה על ידי כדורי גומי ואלות. למרות שישראל כבר ידעה בעבר פיגועי מחבלים, הטרור לא היה חלק משגרת היום-יום.
המחבל המתאבד הראשון
אף אחד לא עלה לאוטובוס בחשש שלא יגיע ליעדו. איש לא יכול היה לחשוד כשעבד אל-האדי ענאס, גבר בן 25, הצטרף לנסיעה בקו 405. איש לא חשב שמשהו לא בסדר כשהוא קם לפתע ממקומו והחל לצעוד אל עבר קדמת האוטובוס.
עבד אל-האדי היה איש הג'יהאד האיסלאמי. הוא התגורר במחנה הפליטים נוסיראת, נשוי לאישה צעירה
בחודש התשיעי להיריונה. הוא נפצע, נשפט ל-16 מאסרי עולם, ובבית הזה מחכים לו כבר עשרים שנה
האישה והילד שנולד כמה ימים אחרי.
בהיסטוריה של הטרור בישראל, עבד אל-האדי ייזכר תמיד כמחבל המתאבד הראשון. חמש שנים לפני שגל נוראי של שהידים יציף את הארץ ויפגע בעפולה, בחדרה, בבית ליד, בירושלים ובתל אביב.
ההסכמה היחידה עם אשת המחבל - על העסקה
הצענו לרוחמה, שאחותה מרים נהרגה בפיגוע, ולאליעזרה בן יהודה-קסוטו שנפצעה אז קשה, לדבר בטלפון עם נאעמה, אשתו של המחבל ששינה את חייהן. הן הסכימו מיד. וגם נאעמה. שלוש נשים, רק 60 קילומטר מפרידים ביניהן, וגם גורל אכזר ומלחמה אחת שלא נגמרת.
"אני שואלת אם את ידעת שהבעל שלך הלך לאוטובוס הזה והיה כמו שהיד ורצה להתאבד ולהרוג
אתו את כל האנשים?", שואלת אליעזרה. "לא, לא, לא. אני לא ידעתי. אני לא ידעתי. ידעתי אחרי הפיגוע", עונה נאעמה.
דקות ארוכות הן מדברות בעיקר אל עצמן. נאעמה לא תצליח להבין את אליעזרה ורוחמה, והן לא יסכימו לעולם איתה. עד שמוזכר גלעד שליט. מבחינתה של נאעמה, העסקה המתבשלת ברורה וצודקת. "כל יום אנחנו מדברים בקשר לשליט ועל האסירים שישוחררו", היא אומרת. ואולי, אולי גם מבחינתם של הקורבנות של בעלה.
"אין מחיר לחייל שלנו. אני אומרת את זה בכאב אדיר, בכאב עצום, ויכול להיות שיש משפחות שכועסות עליי, אני לא יודעת. אני מדברת בשם עצמי", אומרת רוחמה. "אם זה רק היה תלוי בי וזה רק על גבי לא הייתי מהסס אפילו לרגע", מוסיף שמעון פחימה, שנפצע אז קשה.