כל שבוע, כבר ארבע שנים, שמורן מגיעה לערד לבקר את אשוק ורינג, יוסף, אליזבת ואקוט. הפעם זה ביקור אחר, ביקור פרידה. הם מחכים לטלפון שיגיד להם מתי הם עוזבים לדרום סודן, אחרי שהשבוע חתמו על המסמכים. חמש שנים הם גרו כאן, עבדו בבתי מלון. הגיעו עם תינוק, עוזבים עם שלושה ילדים, אחרי שכל הבקשות שלהם להישאר נדחו.
"עוזבים מרצון" קוראים לזה במשרד הפנים, עוזבים לפני שפקחי ההגירה ידפקו להם על הדלת. הם כבר סיפרו לילדים שהם עוזבים. הילדים מבינים. יוסף שאל את אמו: "אימא, סודן זה טוב כמו פה?". אמו השיבה לו: "כן, אתה תגיע לשם ותראה, אין שום בעיה".
פקחי יחידת עוז עוד לא פשטו על ערד, זה כנראה יקרה בשבוע הבא. הדרום סודנים יודעים שזה רק עניין של זמן עד שהפקחים, ואיתם גדודי העיתונאים, יגיעו גם לכאן. כמו שהיה השבוע בתל אביב, כמו שהיה באילת.
"השם הוא בנג'מין. שמונה חודשים בארץ, הוא הגיע דרך מצרים, הסתנן", מוסר עידן בקשר. "באתי לכאן כדי לעשות משהו למען המשפחה שלי", הוא מספר. "עכשיו כשתפסו אותי, זאת בעיה גדולה לי ולמשפחה שלי".
"בנג'מין, תירגע ותשתה קצת מים", אומר לו עידן לוי ראש צוות, רשות האוכלוסין וההגירה. "אתה יודע שאתה שוהה כאן באופן לא חוקי, אין לך ויזה, וזאת העבודה שלנו. אתה יודע שאין לך ויזה? דרום סודני עידן והצוות שלו דווקא לא מצאו. בנג'י הסתנן דווקא מגאנה. המקרה שלו פשוט לכאורה: מהגר עבודה שאפשר לגרש בחזרה לארצו בלי חשש. רוב המעצרים האחרים מורכבים הרבה יותר.
טיסת הגירוש הראשונה
בישראל נמצאים היום כ-60 אלף מהגרים מאפריקה, רובם הגדול מאריתריאה וצפון סודן, מדינות שבגלל מצבן הביטחוני כרגע לא ניתן לגרש אליהן את המהגרים חזרה. אחרי שבית המשפט קבע שאין מניעה להחזיר את הדרום סודנים לארצם, החל השבוע מבצע הגירוש המתוקשר. אולם גם אם יגורשו כל 1,500 הדרום סודנים שנמצאים בישראל, זו עדיין רק טיפה בים. שלא להזכיר את המסתננים שממשיכים לחצות את הגבול מדי לילה.
"אני חושב שהדרך המהירה לשחרר את הלחץ שקיים בקהילות כמו בדרום תל אביב, באילת ובערד היא לא ניסיון הגירוש הנוכחי", אומר וויליאם טול, נציג נציבות האו"ם לפליטים בישראל. "האנשים האלה נמצאים כאן, הם עובדה בשטח, ולכן אולי כדאי להעניק להם מעמד רשמי כלשהו, לחלק מהם, לא לכולם, ואז תהיה להם אפשרות לחפש עבודה בחופשיות ולעזוב את הקהילות האלה".
הדרום סודנים כבר לא יקבלו כאן מעמד רשמי. לא נותר להם אלא לאסוף את המשכורת האחרונה ולארוז מזוודות. "המתנדבים שלנו ואנחנו יום-יום עם המשפחות בבתים,
עוזרים גם באריזה, עוזרים בתמיכה, בליוויו בפרדה מאוד-מאוד כואבת", מספרת אורית מרום, רכזת פעילות ציבורית בא.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים.
"חשבנו שהיא תישאר לתמיד, אבל ברור שלא. אני מניחה שאני אבין את זה רק כשהיא כבר באמת לא תהיה שם, כשאני אבוא אליה ולא יהיה אף אחד. זה די עצוב, אבל אין מה לעשות". אומרת לימור אלקבץ על חברתה שבקרוב תעזוב את הארץ. גם ההורים של אלול אגואר בת ה-13 מערד החליטו לחסוך לה ולאחים שלה את הפלשים, המעצר, הפחד וההשפלה. חוזרים לדרום סודן. משאירים לה רגעים אחרונים של פרידה עם החברות הטובות איתן היא עושה שטויות וממציאה ריקודים. "אני אתגעגע אליה. עצוב לי שהיא עוזבת", היא אומרת. "גם אני אתגעגע, והייתי רוצה לקחת אותה איתי", אומרת אלול ללימור.
"אני לא יודעת מה מחכה לי שם. אני לא יודעת כלום. כשעזבתי הייתי בת שנתיים. פה לא טוב, באמת, כל דבר לא בסדר פה. כולם מתי בגלל אוכל. אין אוכל", מספרת נערה שחזרה לפני שנה עם המשפחה שלה מישראל לדרום סודן. הקולות מדרום סודאן מגיעים גם לשרון ואוסקר. במערכת העיתון קול הפליט בדרום תל אביב הם מכינים ביחד כתבה משיחות שהקליטו עם אלה שכבר חזרו לשם. המצב בדרום סודן לא מזהיר, אבל אף אחד לא מצפה שישראל תפתור את כל מצוקותיה של יבשת אפריקה. גם בקהילת המהגרים הבינו שלא כולם יוכלו להישאר פה. ההתחבטות היא על הדרך, על הרטוריקה המלווה אותה, על ההתלהמות.
"רודפים אחרינו ברחובות כמו חיות"
זו בעצם הפגישה האחרונה לפני שהעיתון יורד לדפוס. וכך, בישיבת המערכת של העיתון רגע לפני צאת הגיליון בשבוע הבא, יוצאים גם הפחדים. לא מפני הרשויות, אלא דווקא מאיתנו, הישראלים. "הפליטים נמצאים עכשיו במצב של פחד גדול. רודפים אחרינו ברחובות כמו חיות. כבר היינו בדלת של רצח, למזלנו לא נכנסנו לרצח. אבל עוד כמה זמן זה יקרה, לא יהיה מזל לתמיד", מספר קידנה אייזיק, פליט מאריתריאה, כתב ומנהל בעיתון "קול הפליט".
השבוע השתנו פה הכותרות כמעט כל דקה. חשוב להם שהעיתון שלהם יגיע גם לקוראים ישראלים,שיבינו מה שקצת נשכח בלהט הוויכוח: יש לנו כאן עסק עם בני אדם. "עכשיו אנחנו צריכים לנסוע לדירה שלך באילת כדי לאסוף את החפצים שלך, לאסוף את הכול, בסדר? בבקשה, תעזור לי. אני אעזור לך, אל תדאג. אני אדאג לכך שתחזור למדינה שלך כמה שיותר מהר".