הם כונו אמנם "ילדי טהרן", אך בירת הרפובליקה האיסלאמית היא למעשה כמעט קצה המסלול, במסע של 15 אלף הקילומטרים שעברו הילדים האלה במשך ארבע שנים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בתחילת מלחמת העולם השנייה עם פלישת גרמניה לפולין, אלפי משפחות יהודיות ברחו מן הנאצים מזרחה, לכיוון שטחי ברית המועצות. "אני זוכרת את הגרמנים, איך באו בשורה של 15 איש ברחוב", נזכרת זהבה מנגל, מילדי טהרן. "זאת הייתה תמונה מפחידה, איך הם היו דופקים והולכים עם הרגליים. אבא שלי כבר בהתחלה אמר שהוא לא מסוגל להיות עם הגרמנים".
בחורף 1940 שלטונות ברית המועצות הגלו אותם צפונה. במשך שבועות ארוכים הם נסעו ברכבות משא המשמשות להעברת בהמות, לכיוון מחנות העבודה בסיביר. בקור של 40 מעלות מתחת לאפס, רבים לא החזיקו מעמד ברעב ובקור.
"רוב הילדים היו יתומים, ההורים שלחו אותם בלי לדעת לאן כדי לנסות ולהציל אותם", סיפר דוד רוזנצוויג, גם הוא מילדי טהרן. "הם אמרו 'ילדים תצילו את עצמכם, אנחנו הלאה לא יכולים להמשיך'", נזכר אברהם ננצל.
ביולי 1941, זמן קצר אחרי שהגרמנים פלשו לברית המועצות, נחתם הסכם בין הסובייטים לפולנים על הקמת צבא פולני בראשות הגנרל אנדרס. רבים נהרו אז לאזור אוזבקיסטן שבדרום ברית המועצות. שם היה אומנם חם יותר, אבל החום הביא איתו מחלות ורעב.
"כל מה שאני זוכרת זה גוויות"
"אם יכולת לאכול אדמה היית אוכל, זה לא רעב של ילד שאומר 'אני רעב', זה רעב שאתה מרגיש בכל הגוף", סיפרה בכאב זיווה רום, מילדי טהרן. "התמונה שנחקקה לי בראש זה של גוויות, פשוט גוויות. אנשים מתו מחולשה ופשוט נפלו סביבנו", נזכרה אילנה קרניאל בקול רועד.
מרבית המבוגרים לא החזיקו מעמד ונפטרו ממחלות, ומאות ילדים יהודיים נשלחים לבתי יתומים. בשנת 1942 הורשו אזרחים פולניים, ובהם ילדים יהודים מבתי יתומים, לצאת עם צבא אנדרס לכיוון אירן. אל המחנות הצבאיים בפאתי טהרן, בהם שוכנו הילדים, הגיעו אנשי הסוכנות היהודית בהם הנרייטה סולד.
אנשי הסוכנות פעלו כדי לאתר את הילדים היהודים וניסו להשיג להם אישורי כניסה לארץ ישראל. רק כאשר ידיעות ראשונות על שואת יהודי אירופה התחילו להגיע, התרצו שלטונות בריטניה והעניקו אשרות כניסה לילדים היתומים. הם שטו דרך האוקינוס ההודי, דרך ערב הסעודית, עברו גם בים האדום העמוס במוקשים גרמניים, ומשם דרך פורט סעיד, הגיעו לארץ ישראל.
בפברואר 1943 הגיעו ילדי טהרן ארצה, היישר למחנה המעפילים בעתלית. "בהתחלה חשבנו שהביאו אותנו למחנה מאסר", סיפר מיכאל קוקר. "אמרנו מה זה? זה סיביר פה? ואז הגיעה משאית עם תפוזים". אלכס שטרייפלר הוסיף וסיפר: "בהתחלה כשבצהריים נתנו לנו חתיכה קטנה של לחם אמרנו 'גוועאלד, גם פה אין אוכל'".
"בישראל אף אחד לא דאג לנו - קמנו בבוקר וגנבנו לחם"
הילדים, מרביתם יתומים, נשלחו עם בואם לקיבוצים ולמושבים. טיפלו בהם ודאגו לכל צרכיהם, אבל כשהגיעו לגיל 18 תהליך הקליטה נפסק, ולא היה מי שידאג להם למסגרת או למגורים. "ב-48' התגייסנו כולנו לצבא", סיפר זיזי מנגל. "כשרוב ילדי טהרן השתחררו ב-1950 משרד הביטחון היה צריך לדאוג לנו לדירה, לתעסוקה ולכל הדברים אבל אף אחד לא לקח עלינו אחריות".
"היו כאלה שישנו על שפת הים, חלק ישנו בפחונים מימי הצבא הבריטי, וחלק פשוט בגנים ציבוריים", המשיך מנגל. "אז מה עושים ילדים בגיל הזה כשהם כל כך רעבים ואין אף אחד? קמנו בבוקר וגנבנו לחם". אברהם נזכר בדמעות בימים הקשים: "לא היה לי איפה להיות, הלכתי לישון באוטובוסים. אלה שהיו מנקים את האוטובוסים בלילה היו דואגים לי לתת ליתום הזה לישון".
המסע שלהם להכרה נמשך כבר שנים ארוכות. ילדי טהרן, שחלקם כבר לא בחיים, תבעו את המדינה בדרישה לקבל את כספי השילומים להם הם זכאים כניצולי שואה. נדמה שלא רק הצורך לשפר את מצבם הכלכלי ולחיות בכבוד מנחה אותם, אלא גם שאיפה לתיקון היסטורי - יתומים שעברו את השואה, ועד היום מחפשים את החסר.