"אני מצחיקה אנשים - וגם כשהם עוזבים, אני עדיין צוחקת": את המילים המצמררות האלה אמרה השחקנית וכלת פרס ישראל, חנה מרון, שהלכה אמש (ו') לעולמה בגיל 90, ימים ספורים לפני מותה. במונולוג מרתק ומשוחק היטב שנשאה בפני בוגרי אוניברסיטה, זאת למרות מצבה הבריאותי הרעוע, הודתה מרון לקהל הצופים - ולמעשה, נפרדה ממנו לתמיד. מרון תובא מחר למנוחות בשעה 18:00 בבית העלמין האזרחי בקיבוץ שפיים, לבקשתה לא ייערך לה טקס אשכבה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 באינטרנט
בטקס קבלת תארים לבוגרי האוניברסיטה הפתוחה, בו הוענקה לה תעודת עמית כבוד, הוקרן קטע מוקלט של מרון מיום א' האחרון, בו הודתה על קבלת הפרס, שהועבר בטקס לבתה בשל מצבה הבריאותי: "אני שחקנית, אני שיגעון, אני בלתי אפשרית ולא מציאותית, מעמידה פנים - וגם יצור לא מציאותי. אני מפלצת בעלת שתי נשמות, סכיזופרנית, פרובוקטיבית, השתלטן והנכנע נמצאים בי - בטירוף שלי ובאובססיות שלי", פתחה מרון מונולוג משוחק להפליא בו סיפרה לקהל הצופים על חייה כשחקנית.
"אני מאתיים פרצופים עם מסכה חדשה לכל שעות היום, מלכה המושלת בממלכת הפיוט. חסרה אני את האביזרים כדי ליצור את שגעוני, יש לי רק את עצמי. גופי הוא הבד עליו אצייר את נשמתי, הגוונים של קולי הם מכחולי. אינני אדם נורמלי, ובכן מי אני?", המשיכה מרון, תוך שהיא מפגינה יכולות משחק וירטואוזיות - אלה שהפכו אותה לאחת ממלכות התיאטרון הישראלי לדורותיו.
"אני זוכרת איך הרגשתי את כל הרגשות שלי ומה הרגישו אחרים בי. אני זוכרת הכל וגם שוכחת מהר ובקלות. אני הופכת עליזה, משועשעת, קומיקאית שמצחיקה אנשים וכשאהובים עוזבים, כן, אני עדיין צוחקת, מעמידה פני מאושרת ומשקרת כדי לומר את האמת", המשיכה מרון. את נאומה המהדהד חתמה במילים: "מפלצת נשמתי, אימה שהמיתוה, וטוב שאי אפשר לראות את הפנים. תודה רבה לקהל ולכל המשתתפים".
מרון בערב ההוקרה לפועלה: "מרגישה שאוהבים אותי מכל הלב"
בנאום מרגש שנשאה בסיומו של ערב מחווה מיוחד שנערך לכבודה בתיאטרון "הקאמרי" לרגל יום הולדתה ה-90 בדצמבר האחרון ושהופץ היום בכלי התקשורת, הודתה מרון לקהל הצופים ולשחקנים שהיו שותפיה לדרך לאורך שנותיה הארוכות כשחקנית: "זה מרגש, זה מאוד מרגש. אין מילה אחרת. קשה לי להביע במילים את החוויה הזאת. מה שעשו כאן בשבילי, אין לי מילה אחרת לומר חוץ ממרגש".
אחרי שהודתה לקהל בדמעות של התרגשות, חזרה מרון להומור הייחודי שכה אפיין אותה והתלוצצה עם הצופים באולם: "תסלחו לי על ההתרגשות שלי, אבל הרגשתי שאוהבים אותי. הנכדים שלי פה, המשפחה פה, אל תביישו אותי. אינני יודעת, אבל הסתכלתי בעניין על כל הדברים שהראו פה. תשמעו, היו לי חיים מעניינים מאוד".
כשהבחינה שנאום התודה שלה הולך ומתארך, אמרה מרון למנחת הערב, השחקנית והבדרנית רבקה מיכאלי: "רבקה'לה, אני מבינה שאת מחכה שאסיים". בתגובה ענתה לה מיכאלי: "חלילה, אני רוצה שתמשיכי ושגם תנחי את יום ההולדת ה-80 שלי. וזה לא עוד הרבה זמן. רואים שמנשמה ומכישרון כמו שלך (של מרון), נולד תיאטרון".
לסיכום, ולקול תשואות הקהל שנעמד על רגליו, אמרה מרון: "אני לא רואה את הקהל, אני אוהבת לראות פנים, ובכל זאת הרגשתי הערב שכל האנשים שהופיעו כאן ועשו את הדברים הנפלאים שעשו, עשו את זה באמת מכל הלב. יש לי המון זכרונות והמון רגעים, שאחרי שמסתכלים עליהם אני יכולה לומר רק דבר אחד - אני אוהבת את הבמה".