ב-9 בנובמבר 1938 החל בגרמניה ובאוסטריה פוגרום ליל הבדולח. במהלך לילה אחד כ-30 אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז, 91 יהודים נרצחו, 267 בתי כנסת הוצתו ונשרפו כליל, ולמעלה מ-800 חנויות נהרסו. בדיוק 75 שנים אחרי ניצולת השואה עליזה דוד, שהייתה רק ילדה בלילה ההוא, נזכרת בריאיון מיוחד לחדשות 2 Online על הלילה הקשה כפי שנחקק בזיכרונה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"אני זוכרת שהייתה בבית אווירה מאוד קשה בלילה ההוא", סיפרה דוד. "ממש ראינו איך הדליקו את בתי הכנסת, ממש ראיתי את הלהבות. אני לא יודעת איך המבוגרים הרגישו ברגע שזה קרה, אבל אני יודעת שלי בתור ילדה היה מאוד קשה לראות את התמונה הזאת".
האירוע שנצרב באופן החזק ביותר בזיכרונה של עליזה דוד הוא המהומה והצעקות שהיו בבית כשהשוטרים הנאצים פרצו לבית: "דוד שלי שגר איתנו בבית היה כנראה פעיל באחד הארגונים היהודיים שפעלו בגרמניה. בליל הבדולח הגסטאפו הגיע אלינו הביתה ופשוט לקחו אותו, זה היה מאוד קשה כי לא ידענו לאן הוא הולך ומה יהי עליו. בכיתי נורא, אני זוכרת שהייתה אווירה של פחד נוראי".
עבור משפחת דוד ליל הבדולח היווה שיא שלילי לאחר תקופה ממושכת בה סבלו מאנטישמיות: "בגלל כל האירועים שקדמו לליל הבדולח, כשראיתי את האלימות ואת השריפות היה לי ברור שזה נגד יהודים למרות שהייתי מאוד קטנה. עד גיל 5 בערך גרתי בעיירה קטנה מחוץ לעיר, וכשעברנו לפרנקפורט ראיתי דברים קשים מאוד".
"נראיתי כמו ארית - אז שלחו אותי לתוך חנויות שנאסרה כניסת יהודים אליהן"
"אחד הדברים שהשאירו בי חותם זה שראיתי איך לקחו ספר תורה, כנראה מאחד מבתי כנסת, ופשוט תלו אותו", נזכרה דוד. "מקרה אחר היה שילדים בעיר זרקו עליי כדור שלג כביכול בתור משחק, אבל בתוכו הייתה אבן שפגעה לי בפנים".
"אני גם זוכרת איך היו חנויות בפרנקפורט שהיה בכניסה אליהן שלט בו היה כתוב שהכניסה ליהודים אסורה. אבל בגלל שהייתי בלונדינית ונראיתי כאילו אני גויה ארית, תמיד המשפחה שלחה אותו לתוך החנויות האלה", סיפרה.
כשנה וחצי לאחר ליל הבדולח, בשנת 1940, עלתה עליזה דוד לארץ ישראל לבדה בעליית הנוער הלגאלית האחרונה. היא השתקעה בתל אביב, שם היא מתגוררת עד היום.
"ליל הבדולח הוא אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של היהדות בכלל והשואה בפרט", אמר רוני קלינסקי, מנכ"ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, שנמצאת בקשר עם עליזה דוד ועם ניצולים רבים אחרים. "לצערנו, עם הזדקנות הניצולים שהולכים ומתמעטים, סיפורים של ניצולים רבים מאותו לילה אבדו עם השנים. למרות 75 השנים שעברו וההזדקנות של מי ששרדו את התופת, מחובתנו היא לשמר את הזיכרון עבור הדורות הבאים, וגם עבור אלו שעדיין כאן".