מאז האסון בכרמל נולדו שבעה תינוקות לכבאים ולסוהרים שנספו - תינוקות שלא יזכו להכיר את אבותיהם. חופית חייט, לירון ביטון ואִחלאס אבו ריש סיפרו השבוע על אושר גדול, שכרוך בכל כך הרבה כאב.
גם רהף, גם ליאם וגם אלה, התינוקות הרכים של הכבאים והסוהרים האמיצים, אף פעם לא פגשו את אבא - וגם לא יפגשו. "אני רואה את דני בה והיא מאוד דומה לו", אומרת חייט. "ליאם מאוד דומה לרועי", מספרת לירון. גם עבור אחלאס, רהף היא תזכורת קטנה של מה שאיבדה.
"כמו סרט שרץ מול העיניים"
כשהאבות שלהם נהרגו, האמהות היו בהיריון. שלושה ימים אחרי שקמה מהשבעה, כבר שכבה חופית חייט בחדר לידה. "אני מסתכלת על זה לאחור וזה כמו איזשהו סרט שרץ מול העיניים", היא נזכרת. "לא היה זמן לעצור ולהבין מה קורה".
לירון הייתה בחודש השמיני כשרועי עלה על אוטובוס הסוהרים בדרך לכלא דמון. בלידה הראשונה, של עמית בת השלוש, הוא היה שם איתה בכל רגע. "בלידה של ליאם הוא היה כל כך חסר", היא אומרת בעצב.
גם רהף בת הארבעה חודשים מירכא מכירה את אבא רק מהתמונות. "וסים התקשר ביום השריפה וסיפר שהוא בדרך לכרמל. הוא אמר שיחזור מאוחר בערב", נזכרת אחלאס. חודש בדיוק אחרי אותה שיחה אחרונה הניחו לאחלאס אשתו את התינוקת על הבטן.
אבא יישאר תמונה דוממת על הקיר
"זו הייתה שמחה גדולה, שהיא הייתה בסדר ובריאה, אבל היה לי קשה, כי אבא שלה לא ראה אותה", היא אומרת. דבר אחד נחסך מאחלאס - להחליט איך לקרוא לתינוקת החדשה. "הוא בחר את השם שלה עוד לפני הלידה. זה בא מהמילה עדינות. משהו פשוט ועדין", היא מספרת.
בעוד כמה חודשים ילמדו התינוקות הקטנים לומר אימא וגם אבא, ילמדו שאבא הוא זה בתמונה הדוממת שתלויה על הקיר. הם יבינו איך פעם, לפני שנולדו, היה פה לגמרי אחרת.