"מוני פנאן, זיכרונו לברכה, באחת מזכיות הגביע", מצביע אברהם מלצמן על התמונות במסעדת 206 - מסעדת "הבית" של מכבי. "יש לכם פה גם את ניק לוין. אם אתם קצת מעורים במה שקורה בימים האחרונים, אז יש לכם אותם אחד ליד השני".
אי אפשר היה השבוע להימנע מהמחשבה: איך זה שכל כך הרבה אנשים ידעו ואף אחד לא סיפר? איך זה שכל כך הרבה אנשים הפסידו ואף אחד לא התלונן? ואיך זה בעצם שקבוצה של אנשים חשבה שלה מגיעים רווחים אחרים, תשואות מיוחדות, בנק משל עצמם, ואיך זה שכל זה נשמע לנו הגיוני?
הסיפור הזה מתחיל הרבה לפני ששרון וקצב עמדו בתור לברך את פיני.זה מתחיל במנהיג יצחק רבין שחיכה לשריקת הסיום כדי להתפטר, והוא ידע למה, כי בעיתון שייצא למחרת ה-7 באפריל 1977, הוא היה צריך לחלוק את העמוד הראשון עם טל ברודי ומיקי ברקוביץ' - אלופי אירופה החדשים.
"ב-77' מכבי עולה על ציר מתפתח בישראליות המתגבשת מחדש - ציר רינה מור-יזהר כהן-מבצע יונתן", מסביר העיתונאי ניר קיפניס מ"גלובס". "העולם כולו נגדנו, הציונות היא גזענות. אנחנו מצד אחד נורא רוצים להשתלב בחברת הגויים, מצד שני אנחנו מתים לנצח אותם, איפה שרק אפשר".
"אהבת המשחק ואהבת מכבי תל אביב הייתה מעבר למוטי ארואסטי", מסביר רכז מכבי לשעבר. "בוא נגיד ככה: קודם כול הייתה מכבי, וניצחון של מכבי, ולאחר מכן מוטי ארואסטי. אני מתגעגע לימים האלה, אני מתגעגע למשחק, אין ספק".
"כולם מכבי וכולם מדינת ישראל"
אלה היו השנים שבנו את הקלישאה הקבוצה של המדינה, מדינה של קבוצה אחת. "מה אנחנו?", שאל וענה רלף קליין ז"ל, המאמן האגדי של הצהובים. "מקריית שמונה עד אילת היום, כולם מכבי תל אביב, ואנחנו כולם מדינת ישראל".
"בימי חמישי - הרחובות ריקים, אין אנשים", מספר פפי תורג'מן שהיה כוכב דווקא בהפועל ירושלים. "גם לא היה הרבה קבוצות להזדהות איתן, לאהוד אותן. זה היה ברור, כולנו היינו אוהדים שרופים של מכבי. כולל אני. זה מה שהראו כל יום חמישי, זה היה הפריים-טיים של כל השבוע".
"מכבי, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה, היא עושה דבר שלא היה קיים לפני זה בספורט הישראלי", מסביר קיפניס את הקסם הצהוב. "זה כבר לא העיקר ההשתתפות, זה כבר להשתלב ולנצח. זה הרצון להיות מנצח, שפוגש באותה תקופה: רצון של הרבה מאוד ישראלים להיות מצליחנים בלי להתנצל. זה כבר לא העידן הסוציאליסטי שלמי שיש קצת מסתיר, כי לא נעים לו מה יגידו האחרים".
שמעון מזרחי, היו"ר הבלתי נלאה, זכה להניף יחד עם הקבוצה עשרות גביעים. אי אפשר להתווכח עם ההצלחה: 48 אליפויות, 36 גביעי מדינה, 5 זכיות בגביע אירופה.
"לא מסתפקים בלהיות קבוצת הכדורסל הכי טובה בארץ"
"בתחילת שנות השמונים נדמה שקצת מכבי משתכרים מההצלחה של עצמם", מספר קיפניס על אולי מה שהביא להתפוגגות הקסם. "הם לא מסתפקים בלהיות קבוצת הכדורסל הכי טובה בארץ, בזכות ההישגים המקצועיים שלהם, והם מתחילים להתעסק במה שנראה כל מיני מניפולציות. הם מעורבים חזק מאוד בשוק ההעברות, לפעמים נדמה שהם קונים שחקנים, לא בשביל שישחקו במכבי תל אביב, אלא רק כדי שלא ישחקו אצל הקבוצה היריבה".
"אין מה לעשות, אני שחקן של הפועל, אני גם לא עזבתי כי היה לי ממש טוב בהפועל", אומר תורג'מן אך מודה: "אבל את יודעת, כקריירה, כמקצוע, יכול להיות שאחת הפאשלות שלי אולי זה שבאמת לא עברתי למכבי,כי הציעו לי. יכול להיות".
לא משנה איזה קבוצה אהדת, רק רצית שמכבי תיקח בחו"ל. היום לא מעט ישראלים ישמחו לראות שם את הפרצופים העצובים. למכבי יש מועדון מעריצים גדול ופנאטי, אבל הצהוב כבר לא הצבע של המדינה.
לא אוהד מכבי? בוגד!
"אז אם אתה משחק נגד הקבוצה של המדינה, אתה קודם כל מוחזק בחזקת בוגד", מספר מליניאק. "אם אתה רק מעיז לנצח, זה כמו שאתה מחזיק צבא פרטי שניצח את צה"ל".
"פעם היה נורא קל להשתיק כל מיני פרשיות לא נעימות", מספר קיפניס. "כשאולסי פרי מסתבך בסמים ומחמיץ משחק של מכבי תל אביב, אף אחד במדינה לא יודע על זה, כי בתקופה ההיא מספיק להרים טלפון לשלושה ארבעה עיתונאים נחשבים, ולהזמין אותם לפגישה או לאיזה משחק של מכבי בחו"ל או לשים להם יד על הכתף וללחוש להם כמה מילים באוזן, והעסק סגור: אף אחד לא יודע משום דבר".
הישראלי הוא כבר לא מה שהיה, גם המכביסט כבר לא. שמעון מזרחי מנסה לעצור את מה שכולם כבר מבינים, שכנראה, קרה: שחקנים שבאים והולכים בלי נשמה, או כשהולכים דורשים את הכסף שהשקיעו חזרה. כמו שישראל היא לא דוד מול גוליית, מכבי של היום היא לא טל ברודי מול טקצ'נקו, וצסק"א כבר לא אוכלת אותה.