בדיוק היום לפני 24 שנים נפל בלבנון מטוס הפאנטום של הנווט רון ארד. בטקס מיוחד שערך חיל האוויר ביום שישי נשאה רעייתו תמי ארד דברים, סיפרה כיצד מתמודדים עם התעלומה ארוכת השנים ומתחה ביקורת לגבי הטיפול בסוגיית שליט.
"יש אנשים שעדיין מאחלים לי בשורות טובות. בנוגע לרון אני לא יודעת מה זה אומר בשורות טובות. אני יודעת שכשאני מרשה לעצמי לחשוב עליו זה תמיד מסתיים במועקה", אמרה תמי, "אחרי 24 שנים אני כבר לא כועסת , רק מאוכזבת ועצובה.
מחר: משדר חי ומיוחד מחגיגות ה-60 לגלי צה"ל
"קל לדבר על מחיר"
"השוק שמתנהל היום, סביב חייו של חייל שבוי, שהמדינה שלחה להלחם, הוא מביש בעיני. האמת היא שהשוק הזה התנהל גם לפני 24 שנים אבל הייתי כנראה נאיבית וצעירה מכדי להבין. אז סירבתי לקלוט שבעצם לאיש שלי יש מחיר. היום בפרספקטיבה אני רואה כמה קל לדבר על מחיר, להקליד את מטבע הלשון 'לא בכול מחיר' כשלא מדובר בילד שלך או בבעל שלך.
"חשבתי שאחרי כול כך הרבה שנים אני אתפייס עם התחושות הנלוות לשבי. כשאני מנסה לנתח למה אני לא פוקדת מידי שבוע את משפחת שליט באוהל המחאה אני מבינה שאני כנראה מנסה להתרחק מההחמצות, מהתקוות שהתבדו, מייסורי המצפון שלא שבתתי רעב מול משרד ראש הממשלה, שלא עברתי להתגורר מול דלת ביתו. אני חושבת שאני מנסה לא לעמוד שוב מול חוסר האונים אבל אני עומדת מולו וכנראה לעולם הוא יתנוסס לנגד עיני.
"כשנועם ואביבה ספרו לי שהם עוברים לגור באוהל המחאה אמרתי להם שזו כנראה הדרך היחידה. בדיעבד לא בטוח שזה מה שהיה מחזיר את רון אבל אולי הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. אולי לא.
"24 שנים אחרי ההתרסקות הפכנו, המשפחה של רון לאנדרטה שלו. למדתי לחיות עם זה אבל לא למדתי לחיות עם קהות החושים סביב חייו של חייל שבוי.
"אני מזדהה עם כאב האובדן של משפחות נפגעי הטרור. אני לא מתיימרת להבין את כאבם , אולי את הצורך שלהם בנקם. אבל אני חושבת שהניסיון למכור לציבור שכוח ההרתעה של מדינת ישראל יקום או ייפול על כתפיו של חייל שבוי הוא לא רציני, מטעה ולא הוגן.
אפשר היה להשיב את רון
"מנהיגות תפקידה לעמוד באומץ מול משפחות שכולות ולומר בקול ברור: 'מדינת ישראל תדע לשמור על ביטחון אזרחיה גם אחרי שחרור טרוריסטים מבתי הכלא. את המתים עם כול הכאב אי אפשר להשיב. את גלעד שליט אפשר עדיין להשיב"'.
"את רון, אני נזכרת בכאב, אפשר היה להשיב. יותר מחודשיים ארך מבצע החילוץ חסר התקדים של 33 הכורים שנלכדו בבטן האדמה במכרה בצ'ילה. אתמול חולץ אחרון הכורים. הסיטואציות לא דומות, החמאס או האיראנים הם לא איתני הטבע אבל אי אפשר שלא לחשוב על שבי במושגים של מכרה שהתמוטט. בור חשוך, אור קלוש ואויר דחוס. אי אפשר שלא להתפעל מהמשאבים ומכושר האלתור שממשלת צ'ילה גייסה כדי לחלץ את האנשים האלה.
יכול היה להיות פרופסור ואוהד מתוסכל
"שנים נאמר לי שמדינת ישראל הפכה כול אבן כדי להשיב את רון, סיכנה חיילים וסוכנים למענו. אני מאמינה שנעשו הרבה מאמצים ואני מוקירה את אלה שהיו שם בשבילו, אבל מה שנעשה היה אחרי התמונות עם הזקן והעיניים המובסות, אחרי שהוא כתב שהוא משתגע מגעגועים, אחרי שביקש שנעשה הכול כדי להציל אותו ובאותה נשימה הבטיח שהוא לא יעזוב אותנו יותר לעולם. כל המאמצים האלה נעשו כשהוא כבר לא השמיע קול.
"הוא יכול היה להיות בן 52, אבא של יובל כמו שאבות צריכים להיות, להרגיע אותה כמו שאני מנסה ולא מצליחה שיהיה בסדר עם הבחינות ללשכה. הוא היה יכול להיות אבא לעוד כמה ילדים חמודים, פרופ' להנדסה גנטית במכון וייצמן או איש הייטק, שחקן כדורגל של ימי שישי אחר הצהריים ואוהד מתוסכל של הפועל כפר סבא.
"לנעדרות אין פנים ואין קבר. הנעדרות היא ריק מתמשך ואי אפשר למלא אותה בהנצחה , ואי אפשר לשתול סביבה פרחים. אפשר פעם בשנה להיפגש בטייסת כמו שאנחנו עושים ובמקום אזכרה לקרוא ליום הזה האירוע של רון ולהזכיר שהוא עדיין לא חזר. אני לא יודעת אם הוא יחזור אבל אני יודעת שכשהוא יחזור אלה לא יהיו בשורות טובות".