מכל החגים, שבועות הוא החג שעבר את מתיחת פנים הכי משמעותית מאז ההתיישבות מחדש בארץ. חגי תשרי, חנוכה, פורים ופסח נחוגים היום בדומה לאופן בו נחוגו בגולה. לעומת זאת, חג השבועות, או כפי שהוא נקרא בהתיישבות העובדת - חג הביכורים, קיבל תפנית משמעותית של חזרה לתקופת התנ"ך.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בגולה החג היה דתי ורוחני בעיקרו והתמקד במהות של מתן תורה ואילו מתחילת המאה ה-20 בארץ נוצר דפוס חדש, חגיגי וציבורי מאוד המקדש את עבודת האדמה.
הקיבוצים והמושבים הראשונים חידשו את מצוות הבאת הביכורים ויצרו סביבה מסורת מרשימה של טקסים ועיבוד מודרני של המסורות הישנות. במקור חג השבועות היה אחד משלושת הרגלים ובני ישראל עלו לירושלים והביאו את ביכורי תנובת הארץ לבית המקדש. בגרסה המודרנית , באין בית מקדש, נמצא תחליף והביכורים נאספו ונמסרו לקרן הקיימת לישראל שחילקה אותם לנזקקים.
חגיגות הבאת הביכורים כללו תמיד תהלוכה, זכר למסע העלייה לרגל. בקיבוצים התקבצו מביאי הביכורים לפי ענפי המשק השונים ונשאו את סלי הירקות, החיטה והפירות ואחריהם ענפי החי למיניהם. מי ברכב מי ברגל התקדמו אל הבמה המרכזית ולצלילי שירי האדמה של התקופה הניחו את ביכוריהם.
במושבים כל בית אב ארגן כלי רכב, בתחילה היו עגלות עם סוסים ולאחר מכן טרקטורים, כלי הרכב קושט לתפארת והועמסו עליו תנובות המשק. תהלוכת הביכורים הממונעת עברה בכל המושב ונעצרה במרכז שם נערך הטקס. ברב הישובים התקיימה תחרות נושאת פרסים על הטנא המוצלח ביותר, העגלה המקושטת או הקבוצה שהביאה את הביכורים היצירתיים במיוחד.
מרכיב אחר שלא נפקד מחגיגות חג השבועות היו המחולות, כפי שניתן לראות בתמונות מתוך מאגר פיקיוויקי, אוסף צילומים של ישראל לשימוש חופשי שהוקם ע"י איגוד האינטרנט הישראלי, קבוצות קבוצות של רקדניות בשמלות מתנפנפות ורקדנים בחולצות רקומות ומכנסיים מתבדרים מחוללים לצלילי "שיבולת בשדה", "הרועה הקטנה" ו "סלינו על כתפינו".
