אביו של אברהם גרנט, מאיר, כבר בן 82, והוא זוכר במדויק את חלקת היער הקטנה בה טמן באדמה הקשה של חורף 1941 את גופת אביו שלו שמת מרעב, קור ומחלות. בימים אלו, כשאביו מאיר על ערש דווי, יוצא אברם למסע אחר ילדותו של אביו, אל מקום נידח בצפון רוסיה, רפובליקת קומי, אליה איש לא ממש רוצה להגיע.
יומיים לפני הטיסה לרוסיה אברהם גרנט בא, כמדי יום לעוד ביקור אחד אצל אביו בבית החולים, לספר לו על הנסיעה הקרבה. לא ברור אם מאיר גרנט הקשיש מבין הכול.
לרפובליקת קומי אף אחד אף אחד לא בא מרצונו החופשי. גלי המתיישבים הראשונים באו
ב-1927-1928. סטאלין הגלה לקומי גם את מקורביו, רבים מהם יהודים. שלח אותם רחוק רחוק ממוסקווה.
אחר כך במלחמת העולם השנייה נסו יהודי פולין מפני הכובש הנאצי לשטחים שבשליטת רוסיה. זו קיבלה אותם בזרועות פתוחות - הישר למחנות עבודה אלימים וקשים שהוקמו אז בסיביר ובקומי.
בקיץ כנראה הם עוד איכשהו הסתגלו, אבל כשהגיע החורף, והחורף שם מאוד קשה, לא היו להם בגדים. הם חיו בתוך האדמה. הם חפרו בתוך האדמה מקומות למחיה.
רציתי להבין מאיפה האופטימיות שלו
"אבא, מה נשמע", מתקשר אברהם לאביו משם, "אתה יודע איפה אני עכשיו?, אני בקומי". אברהם מנסה להבין מאיפה הסבל של אביו הגיע, שבגיל 13 נאלץ לקבור באדמה הקפואה את אביו ואחותו. "מגיל צעיר אני רוצה לדעת, אני רוצה לדעת מאיפה אבא שלי בא".
מי שהיה המאמן של קבוצת הכדורגל צ'לסי מגלה במסעו כי ששם משפחתו הוא בכלל גרנאט. אברהם גרנט ידע, אבל שדר הספורט ניסים קיוויתי קרא לו גרנט, וכך זה נשאר. במועד הביקור הזה של אברהם גרנט ארגן המושל במקום טורניר כדורגל של ילדים יתומים.
"אבא שלי שבחר, למרות העבר שלו להיות אדם אופטימי ושמח כל ימי חייו היה בשנתו צורח צרחות אימים", מספר אברהם ששמע בפעם הראשונה את אביו צורח כשהיה בן 15. "אז החלטתי, לעשות הכול כדי להגיע לשורשים שלי - ולהבין מאיפה באה האופטימיות הבלתי נלאית הזו למרות כל מה שהוא עבר".