רק 5 דקות משדרות רוטשילד, גם בערב שבת אין תחושה של קודש, אלא הרבה מאוד מן החול. כאן מתכוננים לעוד ערב שישי, כמו תיבת פנדורה שאף אחד לא יודע מה ייצא ממנה - אבל טוב כנראה זה לא יהיה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
54 אלף מבקשי מקלט מאפריקה נמצאים בישראל, על פי ההערכות 25 אלף מהם הגיעו לתל אביב. המספרה של באבי ממוקמת בכניסה ל"גטו" של נווה שאנן. אנשי העם הלבן כמעט ולא מסתובבים בחוץ, הלקוחות כולם אפריקניים והלקחים שלו מחמש שנים בישראל, מייאשים: "אנחנו קודם כל רוצים לדעת למה העם הישראלי שונא אותנו כל כך, למה אנשים פה לא אוהבים אותנו. אומרים שאנחנו עושים הרבה אלימות, אבל הם לא יודעים למה הדברים האלה קורים".
מבקשי המקלט בישראל נושאים אשרת שהייה בלבד, לכאורה אסור לעבוד להם כאן. אלא שמשרד הפנים הבטיח לבג"ץ לא לאכוף את האיסור, אז כדי לשרוד הם עובדים בשחור. מנוצלים לעיתים קרובות מפני שאין מי שיגן עליהם. "אין לי מזל שנכנסתי לפה, ולכל המסכנים האלה אין מזל", ממשיל באבי ומספר. "אם הם היו יודעים שישראל כזאת אף אחד לא היה מגיע לפה. אין מקום שיקבל אותנו. יש אנשים שלוקחים את זה ללב ואז הם הולכים לשתות אלכוהול וזה משהו שאני לא רוצה שיהיה לבני העם שלי. אני ברחוב אומרים לי 'תחזור למדינה שלך, למה אתם פה? מסריחים, אתם סרטן'. אני התרגלתי כבר".
אפריקה הקטנה - בלב גוש דן
רוני מכירה את המקום הזה טוב מאוד, רק בת 24 אבל ראתה כאן הכל. היא חלק מהנוף המקומי כבר תשע שנים שבהן היא עובדת בזנות. "אני לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר כרגע כי אני לא מטופחת, אין לי בגדים, אני השמנתי מ-74 קילו ל-93 קילו", סיפרה. "אני ממש מתביישת בזה, אני עושה את זה רק כי אני חייבת לאכול ולשתות ואיכשהו לשרוד. אני הייתי הומלסית, הבאתי שני ילדים עם סודנים ואיבדתי אותם. כל עוד הם פה זאת אפריקה הקטנה."
הסופר של דני הוא מקום טוב כדי להתחיל להבין מה קרה בנווה שאנן בעשור האחרון: "יש לנו אטריות מטיוואן, יש אטריות שמגיעות מסין, סוג אחר לכל מחוז. אבל היום הכי הולך זה חצי לחם ושמנת, זה המוצרים שהחבר'ה מסודן ומאריתריאה קונים - מוצרים דלים יותר. המוצרים האסייתים כבר קצת פחות הולכים כי האוכלוסייה שלהם פה התדלדלה מפני שלא מביאים סינים בגלל אשרות בנייה, והפיליפינים מפחדים לגור פה בגלל כל המתח והאלימות שיש פה באזור".
פעם הן היו גרות פה באלפיהן, אבל ברחו מהפחד. "אחרי שאני עובדת שם אני מפחדת ללכת הביתה, יש הרבה אנשים שחורים", סיפרה ג'ני, מטפלת פיליפינית. "שמענו שרוב מי שאחראי לפשיעה באזור הם האנשים השחורים. לפני שלושה חודשים נשדדתי על ידי אדם שחור, הם רצו לקחת את הפלאפון שלי", הוסיפה חברתה גלאדי.
פחד - ללא הבדלי דת, מוצא או צבע
ב-11 בלילה הרחוב נהיה לא שקט, שעת ה-ש' הגיעה, שוטרי יס"מ פושטים על ברים של עובדים זרים ומוודאים שהם סגורים. ההיגיון פשוט - ברים מזמינים אלכוהול, אלכוהול מזמין אלימות. הצעדה שלהם ברחוב מלווה בקריאות, מעין אזעקה או התרעה מפניהם.
"אחרי 11 כבר אי אפשר להיות פה בחוץ", סיפר דני רחום, בעל סופר בנווה שאנן. "מפחיד, מסוכן, כל השיכורים וכל עושי הרע יוצאים מהברים מתודלקים יופי ואז מתחילים המכות, הבקבוקים, משחקי כדורגל באמצע הרחוב בשתיים בלילה. הישראלים כבר בקושי מגיעים לכאן מהפחד".
לפחד ששולט כאן אין צבע - כולם קורבנות פוטנציאלים לאלימות או גזענות. כדי להשיג ביטחון אנשים מתבצרים בטריטוריה שלהם, מקיפים עצמם רק בבני עמם. "אם השעה אחרי שמונה בערב אני לא יכולה לצאת החוצה" סיפרה טיבלאס, אזרחית אריתריאה. "ילדים קטנים וגדולים כל הזמן מרביצים ומדברים לא יפה. אומרים 'סודנים, לכו לבית שלכם'".