בעוד מספר שבועות יכוונו כל העיניים התקשורתיות וכל תשומת הלב הציבורית אל מחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שבה, בחדר קטן, מאושפז האיש שנעלם מחיינו לפני שלוש שנים, אריק שרון.
ביום רביעי השבוע, הגיע ז'ילבר הנהג לביקור. ז'ילבר לא מחכה ליום השנה. הוא לא זקוק לימי אזכור. בשלוש השנים האחרונות הוא מגיע לבקר את אריק שלו בכל יום כמו שעון. אחד מאותם מעטים שמסרבים להיפרד משרון, גם אחרי שהוא בעצם נפרד מהם.
חבורה קטנה, מצטמקת והולכת, של נאמנים שבורי לב,עליהם נמנה עד לא מזמן
גם מוטי לוי, נהגו של אריק בצבא, חברו בלב ובנפש, למעלה מארבעים שנה. חברות שנקטעה לפני שלוש שנים וספגה מכה נוספת, אנושה. לפני ארבעה חודשים בדיוק, מוטי קיבל את האירוע המוחי הראשון. זה היה שטף דם במוח. פינו אותו לאשקלון כי המשרד שלו שם. למחרת הוא הועבר להדסה ירושלים.
תעתועי הגורל
אחרי שהוא שכב שם בערך שבועיים, הוא הגיע לכאן, לתל השומר שיקום,באירוע הראשון מוטי עדיין דיבר. וכשהוא היה יורד למטה עם העגלה,היו מורידים אותו, ויושבים בספסל מול המבנה שאריק שוכב בו.מוטי היה מצביע ומראה: פה אריק שוכב, ועכשיו אני שוכב פה. וזאת סגירת מעגל מאוד מאוד עצובה.
והמעגל הזה נסגר, ועוד איך נסגר, לקול צחוקו המתעתע של הגורל. מוטי שטופל בידי רופאיו של אריק שרון,קיבל ממש כמו אריק את הכדורים מדללי הדם, וממש כמו אצל אריק, גם אצלו הגיע האירוע השני. פה, בבית החולים, באמצע פיזיותרפיה. ואז מוטי איבד את כושר הדיבור. הוא לא מדבר היום. זה היה אירוע די קשה.
שום דבר לא אמור היה לחבר בין הנהג הצבאי, טוראי מוטי לוי, לבין הבוס שלו, מפקד הצנחנים המהולל הגנרל אריק שרון. אבל זאת הייתה חברות ממבט ראשון. במלחמת יום הכיפורים נפצעו שניהם באותו היום. אריק עם התחבושת המפורסמת, מוטי עם חודשים של שיקום ואשפוז בבית החולים. אחר כך היה זה מוטי, שהקים וניהל במשך שנים את מחוז אהבתם של לילי ואריק שרון - חוות שקמים. והחברות הזאת הלכה והתהדקה. בשמחות המשותפות ובימי האבל. כמו למשל בחתונה של הבן אייל שהתקיימה זמן קצר אחרי מותה של לילי שרון.
חוות השקמים לא מחכה
לוי ושרון הפכו כמעט למשפחה אחת, גם כשזו הלכה והצטמצמה. בשנתיים האחרונות, כשלילי כבר לא כאן ואריק לא יכול, היה מוטי מגיע לבדו לאזכרה השנתית לבנו של אריק, גור, שנהרג לפני ארבעים שנה בהיותו בן 11 מפליטת כדור. מוטי פינה את גור יחד עם אריק במכונית על הידיים, ומאז כל שנה, בערב ראש השנה, לא חשוב מה מוטי חייב להיות באזכרה של גור.
והשנה לא מוטי, גם לא אריק, לא היו באזכרה של גור.שלוש שנים עברו מאז עזב כאן אריק
באמבולנס בדרכו לבית החולים הדסה, אבל חוות השקמים כבר לא מחכה. הפעילות כאן שוקקת ובלתי נפסקת. העדרים גדלו וגם דירים חדשים נבנו,וההצגה נמשכת במקום הזה שנקשר שנים רבות כל כך לצדדים היפים באישיותו של אריק. אריק החקלאי, אבל גם לאלה הפחות יפים של פורום החווה והקומבינות הפוליטיות. והוויכוח האם אכן היה אריק אחרון הנפילים, עדיין לא נגמר.
