יהודה דרעי חשב שהוא ראה כבר הכל. אומרים עליו שהוא למד להריח את אנשי חיזבאללה. 50 שנה הוא נמצא כבר בשומרה שעל גבול הלבנון, המדינה שמצדו השני של הגבול הסמוך כל כך עד כדי שמביתו שלו יצאו למבצעים. על אחד מהם הוא זכה בצל"ש, אחרי שהסתער לבד תחת אש. הגבורה שגילה בשורות צה"ל לא סייעה לו לנחול מפלה של ממש בקרב הנוכחי שהוא מנהל - נגד הזאבים.
"אני רואה אותם עם המשקפת, יורד מהציר והולך ברגל כמה שיותר קרוב אליהם - אבל בדרך כלל הם מיד מרגישים בי", הוא סיפר על ההתמודדות המתסכלת מול הטורפים. "מספיק רשרוש הכי קטן או שהם מריחים אותי - והם בורחים".
מה לא עשה דרעי כדי להרחיק מהמשק שלו את הזאבים: הוא ניסה אפילו להבריח אותם באמצעות רמקול שהיה מגביר את קולו בתקווה שאלה ינוסו, אבל גם זה לא הביא מזור לבעיה. עד לפני ארבע שנים נהנו הפרות שלו מחיים בשלווה גלילית. כל זה נפסק יום בהיר אחד, כשדרעי ירד לשטח ונחרד לגלות עגל שנטרף. זה היה הרגע שבו חלחלה בדרעי ההבנה שהזאבים הגיעו גם אליו.
התופעה שעמה מתמודדים בעלי המשקים בצפון החלה ברמת הגולן - חבל ארץ שמהווה גן עדן של ממש לזאבים. יש אף שטוענים שמדובר באזור המאוכלס ביותר בעולם על ידי טורף הבר. אבל בשנים האחרונות הם התפשטו גם אל מחוץ לגבולות הרמה ונצפו לא רק בגליל, אלא גם בגלבוע ובכרמל.
אגדות אודות הזאבים לא חסרות: מדובר בבעלי חיים שזכו, בצדק או שלא בצדק, לתדמית של חיות ציד ערמומיות שלא יהססו לתקוף כל דבר - כולל, כמובן, את סבתהּ של כיפה אדומה.
גם בקיבוץ גונן נקטו דרכים מקוריות במיוחד בניסיון להרחיק את הזאבים מהמשק החי - בין היתר באמצעות פיזור שתן של אריות שהובא לשם במיוחד למטרה זו מהספארי ברמת גן. חיות הציד לא התרשמו במיוחד, והמשיכו לטרוף באין מפריע את העגלים וחלק מהפרות. גם הבאת אלפקות וחמורים נשקלה כדרך להתמודד עם התופעה, אך שום דבר לא עזר.