בחודשים האחרונים הסטנדאפיסט רמי ורד היה עסוק בעיקר בדבר אחד - לדאוג לבנו האוטיסט אסף, שמאז שסיים בקיץ את בית הספר, יושב בבית ללא מסגרת מתאימה. אסף וחבריו היו אמורים להשתלב במרכז תעסוקה חדש, אלא שאז החלה הסחבת. בעיריית פתח תקווה חיכו שמשרד הרווחה יאשר מבנה למרכז, ולאחר שסוף סוף נבחר מבנה בתום גרירת רגליים ארוכה, הודיעה העירייה כי דרוש זמן עד שישופץ ויהיה פעיל.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"אוטיסטים חייבם סדר יום ברור", מסביר ורד. "אני יכול להעביר 10 שנים על הספה, אבל אסף חייב מסגרת, אחרת הוא חווה חוסר ביטחון ונסיגה בהתנהגות". כשנודע לו כי פתיחת המרכז ממשיכה להתעכב, מספר ורד שנכנס ל"טירוף". בשבועות האחרונים התראיין, כתב, צייץ והתעמת. מאבקו המתוקשר הצליח ובשבוע שעבר נפתח המרכז. "זה לא סוף הפרשה, כי מחר עוד הורים יתקלו בבעיה דומה", מתריע ורד. "צריך להיות חוק ברור שמסדיר וקובע מי אחראי. המדינה צריכה לבנות מקומות כאלה".
כבר קרוב ל-30 שנה עובד ורד בלהצחיק, מ'זהו זהו' ו-'לילה גוב', ועד 'יצפאן' ותכניות רבות נוספות. אבל האהבה הגדולה תמיד נשארה המקום בו התחיל: הסטנד-אפ. על אף ההנאה מהחיים על הבמה, ורד מגלה גם את הצד המתסכל. "כל החיים מצפים ממני להצחיק, ברחוב, בבתי קפה. אני אמור כל הזמן לחייך, לצחוק. אבל מה אם אני עצבני? מה אם אני כועס?". והוא עצבני, על הרבה דברים: על הדרך שבה מתנהלת המדינה, על יוקר המחיה, על גזענות, יחס לחלשים ולקשישים, על פוליטיקאים שלא אכפת להם מהאזרח הקטן.
חלק גדול מתלונותיו, בעיקר בטוויטר, מופנות כלפי ראש הממשלה, על אף שגדל בבית של מצביעי ליכוד. "אני לא שמאלני ולא ימני, לא נכנס למשבצות האלה", מתעקש. מרגע שנכנס לעולם הרשתות החברתיות, הוא נחשף גם לצדה המכוער של הרשת: "קיבלתי איומים - 'תמות', 'תישרף', דברים איומים. אבל אני לא מפחד". לא הרבה אמנים מעזים בימים אלה לצאת נגד ראש הממשלה, פוליטיקאים ויוזמות חקיקה, אבל הוא לטענתו "לא יודע לשתוק. הלוואי שידעתי, אבל אני פשוט לא יכול".
בנוסף להכל, בשנה האחרונה נוסף לו עוד תואר לרזומה - מחזאי. גם במקרה הזה הכתיבה הגיעה ממקום אישי: אחרי שאביו חטף שבץ מוחי, כתב ורד את ההצגה 'קח את אבא שלך ולך לעזאזל'. זה המחזה הראשון שכתב, ולטענתו התהליך דמה לטיפול פסיכולוגי. ורד מספר שזהו הדבר שעליו עבד הכי קשה בחייו. במחזה עולים הכעסים על תחלואות החברה - מערכת הבריאות הקורסת, החיסכון והזלזול באזרח הקטן, בני המשפחה הכואבים של החולים. זוהי כנראה לא ההצגה האחרונה שיכתוב. "יש סיכוי שאכתוב על החודשים האחרונים שעברתי, על המאבק לפתוח את מרכז התעסוקה. על המאבק מול העירייה, מול המדינה. אלה דברים שלא צריכים לקרות בכלל. זה מיותר".