המלחמה שפרצה באמצעו של יום הכיפורים תשל"ד שלחה חיילים ואזרחים רבים לחזית - והילת הניצחון של מלחמת ששת הימים דהתה במהרה. עבור רבים מדובר עד היום בפצע פתוח. חלק מהאנשים שחוו על בשרם את אותה מלחמה תיעלו את התחושות והזכרונות ליצירות אמנות, שלעיתים משמשת גם כמחווה לחבריהם שלא שבו משדה הקרב. שניים מאותם לוחמים שמצאו דרך להפוך את הכאב ליצירה הם תמיר להב-רדלמסר - משורר, אמן, צלם ומעצב גרפי - ויוסי תור, אמן יודאיקה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
יוסי תור, כיום אמן יודאיקה, לחם בקרבות על החרמון - ונפל בשבי הסורי. דווקא בנקודת השפל והמשבר גילה תור את יכולות המוטוריקה העדינה החריגות שלו: בשבי הוא צייר, רקם, תפר וכתב - סידורי תפילה, ציורים ואפילו קלפי משחק - כשהפריטים הפשוטים ביותר, בהם עצם של עוף או שביב מארגז תפוזים, משמשים לו ככלי יצירה.
"בימים הקשים בכלא גיליתי שהאמונה והגעגוע שומרים עליי", טען. עבור יוסי, החודשים הארוכים בשבי היוו שיעור חשוב: "ממשבר ניתן להישבר אבל אפשר להתגבר". בכלא הסורי מצא יוסי תעסוקה ביצירה, שחיבר אותו עוד יותר אל עולם האמונה. "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה – חלק מהדברים לא נעשים במתכוון אבל בדיעבד מבינים שזה מה שהוביל אותי", הסביר בשיחה עם חדשות 2 Online.
"לא הייתי יכול לגעת בזה עשרות שנים"
תמיר להב-רדלמסר היה בן 20 בלבד כשפרצה המלחמה: הוא השתתף עם חבריו ליחידה בקרבות בסיני ונמנה על הכוחות שחצו את התעלה לאדמת מצרים. ב-2003, 30 שנים לאחר אותה מלחמה, הוא פרסם את ספרו "תמונת מחזור" - בו תיאר בצורה אמנותית את מאורעות המלחמה ואת אובדן עמיתיו.
גם כיום הוא ממשיך לעסוק באותה מלחמה, בעיקר סביב יום הכיפורים בכל שנה, ולהעלות על הכתב בדרכו הציורית את שארע. בשיחה עם חדשות 2 Online סיפר להב-רדלמסר על התהליך שהחל לאחר שנים של הדחקה: "ההיסטוריה של הספר התחילה בחבר, ששוחח איתי והציע לי לכתוב על המלחמה".
"'אתה צריך לכתוב את זה', הוא אמר - הוא הרגיש שיש משהו במלחמה הזו אצלי שכדאי לי 'להקיא מתוכי' כדבריו", הסביר. "כשחזרתי מהפגישה התיישבתי לכתוב - כתבתי ומחקתי במשך שנה שלמה". עבורו, תהליך הכתיבה הציף לא רק זכרונות אלא גם הלם קרב שהדחיק במשך עשורים: "זה היה חבוי בי לפני כן מאז המלחמה ולא יצא החוצה, ופתאום זה התפרץ. לא כתבתי על זה כמעט 30 שנה כי לא יכולתי לגעת בזה".
"לא עצרתי את עצמי, זה נבע מעצמו"
לדברי להב-רדלמסר, אחד הגורמים שעודדו את הדחקת המלחמה והטראומה הייתה התפיסה הציבורית כי המלחמה הייתה טרגדיה וכישלון: "משהו מתוך זה זלג גם לאנשים שלחמו, דבר שאי אפשר להתפאר בו ולי יש חלק בזה כי הייתי חייל באותו זמן ולכן כדאי להדחיק את זה".
להב-רדלמסר תיאר בספרו את החברות והאנקדוטות מחייהם של חבריו ליחידה, מתוך רצון לתת ביטוי לחוויות האישיות: "לא עצרתי את עצמי ולא דיללתי או צנזרתי, אמרתי את מה שבלבי. זה לא ספר זיכרון היסטורי או ממסדי, אלא תיאור אישי".
כל המלחמה אבנר נשאר
יפה כלפניה כל
המלחמה עיניו
הכחילו והלכו צפרניו
לא נטלו מתניו
התעגלו פניו
התהדרו פלומתו
הזהיבה עוד
אבנר שר אבנר שר וירה כל
המלחמה פרט וירה ויפה כל
אותם ימים כל
אותם לילות שר אבנר וגבר
עד נח
נפשיה
בשיר אחר כתב:
כל המלחמה דיברנו. ברור שדיברנו. בצעקות, בלחישות,
בתנועות ידיים, בהטיות ראש, במבטים. עשרים ותשע שנים
אני מנסה להיזכר בדברים שאמרתי, שאמרו לי. שאמרנו.
ביום כיפור, בשתים וחמש עשרה דקות אמרתי:
"טפל בו".
עד כאן אני זוכר כל דיבור. ומכאן - דבר
בסוף התהליך הממושך, שהוביל לפרסום הספר, חש להב-רדלמסר שינוי ניכר: "זה אפשר לי להיפתח לחברה ובמיוחד לחברים ולמשפחה, זה אפשר להם להתקרב אליי יותר". במהלך אמנותי מפתיע, שילב להב-רדלמסר בספר גם את קורות אביו כניצול שואה לצד זכרונות ילדות: "זו לא הייתה החלטה, זה נבע מעצמו. אבי מעולם לא אמר מילה וחצי מילה על החוויות או הרגש שלו מאותה תקופה, וזה היה חסר לי כל חיי".
"לאחר מכן נהיה לי ברור שזו הייתה הדרך של כל אחד מאיתנו לטפל בטראומות – הוא בשתיקת יתר ואני בפטפטנות, הוא את החוויות שלו מחק ואני כתבתי. ניסיתי לדלות כל שביב מידע", הסביר. "השואה הייתה מאוד נוכחת בחיים שלי כילד גם בלי שאמרו דבר, החוויה הייתה מושתקת, אבל ידעתי את זה באיזשהו אינסטינקט. בדור שלי אפילו שאלו את השאלה האם לדבר על השואה".
"לא תכננתי להיות אמן בשבי"
סיפור ההתמודדות של תור עם המלחמה החל כאמור כבר בשבי, שם נוצר גם אותו חיבור ליצירה: הוא שהה בתחילת השבי שהה בצינוק במשך כשלושה חודשים, ולאחר מכן הועבר לחדר משותף וקטן בו היו 35 שבויים. "ניסינו לנהל חיי חברה וניסיתי לעזור לאחרים. התפללתי ללא כיפה והבינו שאני אדם דתי והם ניסו למצוא משהו להיאחז בו, ואז ביקשו שאכתוב עבורם תפילה כי אסור היה לדבר בקול".
"לא תכננתי להיות אמן, אבל ניסיתי ליצור את זה למרות שהיה אסור לכתוב: אם היו תופסים אותי כותב הייתי חוזר לצינוק, כי הם חששו שננסה לתקשר בינינו או להעביר סודות", הוסיף.
תור נדרש לתושייה רבה: את התפילה כתב באמצעות פחם שמצא בבור השירותים (בול-פגיעה), בו מדי פעם הסורים היו שורפים חפצים. "הבנתי שאפשר להכין ממנו משהו - גירדתי אותו עם כפית עץ שכרתי מתוך ארגז עץ, קרעתי עם השינים ושייפתי על הקיר".
לכתוב תפילות מתחת לאפם של הסוהרים
כך, חפצים פשוטים ושבבים הפכו ל'לדרמן' של תור בשבי, איתו כתב בעזרת הפחם. כך העלה על הכתב את תפילת שמונה-עשרה ואת קריאת שמע, תוך סיכון חייו. "הייתי כותב בשעות הלילה המאוחרות בזמן שהאחרים ישנו והסוהרים לא שמו לב אלינו. ככה השלמתי שתי תפילות".
ה"נייר" עליו נכתבו התפילות היה קרטון שהונח בתחתית ארגז התפוזים שקיבלו השבויים: "זה נועד לספוג את המיץ, ומצאתי לזה מטרה אחרת". אותו קרטון שימש גם ליצירת קלפי משחק, שהעבירו את הזמן בשבי. תור גם ייבש את קליפות התפוזים וחיבר אותן יחד על מנת ליצור משחק "דמקה" על רצפת החדר: "הפכתי לסוג של ועדת תרבות – בשבי יש עודף זמן ודעתו של אדם נטרפת. זה סיר לחץ בו נוצרים ריבים, אז זה היה פתרון עדיף בהרבה".
במהלך אותה תקופה תור אף צייר, מתחת לאפם של הסוהרים: הוא העלה בזיכרונו שקיעה וים ושחפים, שסימלו עבורו את החופש וכתב לידם: "חופש, מתי אראה אותך שוב".
את המסמכים והקלפים קיפל תור על מנת להחביא בבגדיו. כבר אז, כשחלם על השחרור ונאחז באופטימיות, החל לתכנן כיצד יחזיר את הכל לארץ: "ידעתי שארצה לשמור את זה לעצמי". במהרה מצא פתרון יצירתי: הוא חידד עצם מעוף שהוגש להם באירוע נדיר, לפני הגעת הצלב האדום.
"נתנו 300 גרם של עוף ל-35 איש, וכמובן שאת הבשר נתנו לחולים. אני לקחתי את עצם ה'Wishbone', הוצאתי מתוכה את הלשד וכך יצרתי מחט חלולה שאיתה אפשר לתפור ולפרום את הכל". הרגעים בהם למד מאמו, כילד בן 6, את מלאכת הסריגה השתלמו בשבי: במשך כחודשיים הוא פרם ותפר הכל והחביא בתוך בגדיו ונעליו, תוך תפירה עדינה.
הזיעה שהצילה את היצירות
"ביוני 1974 הודיעו בפתאומיות שמשחררים אותנו, ונותרו לי כמה יומנים – לא היה לי מקום אז החלטתי שאני שם את חלקם בנעליים הגבוהות בין הגרב לנעל", נזכר. הסורים ערכו מסדר על מנת לוודא שהשבויים לא לוקחים איתם דבר, ולמרבה מזלו של תור – שהזיע מלחץ – הניירות שהחביא בנעל נדבקו לאחורית רגלו ונעלמו מעין הבודקים.
"כשחזרתי לארץ הבנתי שהיו טמונים בי דברים שלא ידעתי עליהם קודם, כמו שמתוך כאב נוצרים שירים. לא תכנני ליפול בשבי ולכתוב תפילה, זה נולד מההתמודדות. הייתה פה סיעתא דשמייא", הסביר תור. "יצרתי מזבל זהב, ניסיתי להמחיש לאחרים שאין כזה דבר בלתי אפשרי".
רק לאחר 15 שנים, במהלכן הרצה בבתי ספר ומוסדות חינוכיים על התמודדות עם קשיים ועל ימיו בשבי, פנה ליודאיקה – אם כי הוא ממשיך להרצות עד היום ולהעניק לשומעיו "ארגז כלים להיחלץ ממשבר".
על חיו כיוצר יודאיקה סיפר: "היצירות שלי מתבססות על עץ, אחד המוצרים הפשוטים – העץ והאבן נמצאים בתחתית המוצרים, כמו הרכיבים שהשתמשתי בהם בשבי. מה שמקשר אותי לטבע, החומר הבסיסי, קשר אותי גם ליודאיקה". לדבריו, הקישור לטבע תקף במיוחד בחג הסוכות המתקרב – עבורו הוא מייצר בין השאר קופסאות מהודרות לאתרוג מעץ – "הבסיס שקשור לשבי מקשר אותנו גם לסוכות, שהוא חג הטבע".