דני ליאני התעוור בקרב במלחמת לבנון הראשונה ליד ביירות. פגז שנפל לידו גבה את חייהם של כמה מחבריו והשאיר אותו ללא מאור עיניו. הוא לא נתן למוגבלות לעצור אותו, הקים משפחה אותה לא ראה אף פעם והמשיך לעבוד. ואז, 24 שנים אחרי אותה פציעה קשה, בישר לו הרופא שיש סיכוי להחזיר לו את הראיה. זה היה סיכון, אבל דני החליט ללכת על זה בכל זאת.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
באוגוסט 1982 ליאני היה לוחם בן 22 בחטיבת גולני. היחידה שלו קיבלה פקודה להתקדם לעבר השכונות המערביות של ביירות. "פתאום נופל פגז מטרים ממני ופוגע בטנק שהיה נמצא לידי", משחזר ליאני. לאחר מכן נפל פגז נוסף, ומאז כבו עיניו ברגע אחד. "הכול חושך. שקט. מישהו כיבה את האור ואני מתחיל לצעוק 'אני עיוור, אני לא רואה כלום!'".
ומכל המחשבות שהתרוצצו אז בראשו, הייתה רק אחד שהדאיגה אותו במיוחד. "דאגתי שלא אתחתן, מי תסתכל עליי? זה עולה ברגע הראשון". אחרי הפציעה הוא היה מאושפז בבית החולים שלושה חודשים. הוא עבר שני ניתוחים, והראייה עדיין לא חזרה. בסופו של דבר הוא שוחרר הביתה והתבקש להשלים עם העובדה שמאור עיניו לא יחזור לעולם.
שלוש שנים אחר כך דאגתו העיקרית התבדתה, והוא הכיר את אשתו סוניה, סטודנטית ועולה חדשה מצרפת. "המבט של הלב חשוב יותר מהמבט בעיניים", השיבה אז סוניה לאמה שתהתה כיצד הזוגיות תוכל לעבוד לאור המוגבלות של דני. לאחר מכן הם התחתנו והביאו לעולם ארבעה ילדים.
ראה את ילדיו ואשתו לראשונה
ליאני השלים עם העובדה שלא יראה כיצד אשתו וילדיו נראים. אבל הוא לא ידע שיבוא יום אחד, 24 שנים שנפצע, שבו יקבל הזדמנות לראות. בבדיקה שגרתית שעבר בשנת 2006 סיפר לו הרופא שיש ניתוח חדש בו תושתל קרנית בעינו שתחזיר לו את הראייה. הסיכויים אמנם היו לא גבוהים, אבל הרופא אמר ששווה לשקול את הצעד והוא החליט לעבור את הניתוח. "התחלתי להתרגש. חברים הזהירו לי שלא לפתח ציפיות, אבל איך אני יכול לעצור את זה?".
הניתוח הצליח ועינו התחילה להתרגל מחדש לראות. "אני יוצא מבית החולים ורואה את סוניה. אני עוצר ואומר לה: 'סוניה אני רואה אותך!'. את השיער, את השפתון. אם יש משהו בשבילי שזו הראייה שחזרה לי, זה היה הרגע".
הילדים התרגשו לקראת חזרתו של אביהם מבית החולים. לראשונה, הוא יכול לראות איך ילדיו נראים. "הוא פשוט תפס לי את הפנים והסתכל על כל פרט ופרט ולא זזתי, לא הבנתי מה קורה", משחזרת בתו בהתרגשות.
שמחתו של ליאני הייתה מוקדמת מדי. אחרי כמה שבועות חלה נסיגה בראייתו. חצי שנה לאחר מכן התברר כי עצב הראייה היה חלש מדי, ודני חזר לעיוורונו. "הראייה הלכה ודעכה", מספר דני. "אתה נכנס לדיכאון כזה שהוא לא פשוט. אתה לא משתף אף אחד. התחושה שאתה מאכזב את כל מי ששמח בשמחתי".
אבל ליאני אדם חזק. למרות התחושות הקשות, הוא לא הרשה לעצמו להיכנס לדיכאון ובחר להתייחס לחצי שנה בה ראה כמתנה, גם אם לא יחזור לראות שוב לעולם; לפחות הספיק לראות את משפחתו האהובה. "הרגע שיצאתי מבית החולים עם סוניה זאת התמונה הכי חזקה. כל פעם שאני מדבר על זה אני רואה את המבט והחיוך שלה. ואת העגיל שקניתי לה".