הסיפור של ערד היה אמור להיות הכל חוץ מסיפור על על עיר פיתוח נידחת בדרום. עם השנים, משהו השתבש בעיר הדרומית, בעקבות משברים כלכליים, המרחק מהמרכז ואבטלה הגואה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
פאני אדרי, שעבדה 30 שנה במפעל "מגבות ערד" עדיין מסרבת להאמין כי 170 העובדים במקום עומדים ללכת הביתה, לאחר שהנהלת המפעל הודיעה בתחילת השבוע על סגירתו. "אני גאה לעבוד במפעל הזה. 'מגבות ערד' זה שם נרדף לערד", היא אומרת.
בעלי המפעלים והעסקים מסרבים להמשיך לפעול בעיר משום שאין להם תמריצים כלכליים. המרחק הגדול של שינוע סחורות למרכז והתדמית הבעייתית של העיר הביאו אותם להדיר את רגליהם מערד.
היו שנים שאזור התעשייה בערד היה מלא הרבה יותר. כמעט לכל מי שגר בה הייתה תעסוקה, אם במפעלי ים המלח, בכור בדימונה, במכתשים ובמלונות. אוכלוסייה חזקה ואקדמאים רבים נהרו אל העיר - כולם הסתובבו עם גאוות יחידה.
"הייתי כל כך גאה לספר שאני מערד, כי ערד הייתה בזמנו כמו רמת אביב של הנגב", מספרת אדרי. אם צריך לשים אצבע על נקודת המפנה - צריך לחזור בזמן 20 שנים לאחור. "בתחילת שנות ה-90 הגיע לעיר גל מאוד גדול של עלייה מברית המועצות", מסביר בן שיף, עורך המקומון "הצבי" בערד. "לא היו תשתיות או מקומות עבודה, הממשלה פשוט זרקה אותם כאן מבלי להתחשב בצרכים של עיר קטנה שמכפילה את עצמה".
מלבד הכפלת האוכלוסייה והגידול באבטלה, ניתן לציין גם את עשרות המפעלים שנסגרו, את כביש 31 - כביש הדמים היחיד שמוביל לעיר ואת אסון ערד שפגע קשות בתדמיתה. "אנחנו לא רוצים ללכת, אנחנו רוצים להישאר", מציינת אורית לייבא-גבע, תושבת העיר. "טוב לנו פה ואנחנו צריכים שיאפשרו לנו להישאר פה. אנחנו לא צריכים יותר מדי. זה כל מה שאנחנו מבקשים".