שי גרוס היה רק בן 6 כשכוח מיוחד של צה"ל פרץ לטרמינל באנטבה כדי לשחרר אותו ואת שאר החטופים - 105 במספר - מטיסת אייר פראנס שנחטפה שבוע קודם לכן על ידי טרוריטסים גרמנים ופלסטינים. סורין הרשקו היה אז בן 21, חייל בגדוד 890 של הצנחנים, רגע לפני השחרור, נלחם כדי להשתתף באחד המבצעים הנועזים בתולדות צה"ל.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"פתאום אני שומע צעקות, מרים את הראש ורואה מולי את המחבל הגרמני והגרמנייה עם האקדח והרימון ביד", משחזר גרוס את הרגעים הדרמטיים ביותר שחווה בחייו. "אני מסתכל על אבא ואימא ורואה את הפחד שלהם בעיניים. אימא לקחה אותי, דחפה אותי מתחת לכיסא, הייתה לה חצאית צהובה והיא כיסתה אותי בחצאית שלה. ישבתי שם ולא בכיתי ולא צעקתי, פחד משתק, אתה יושב שם ולא זז".
אחרי שבוע של משא ומתן ורגע לפני פקיעת האולטימטום שהציבו החוטפים, לוחמי צה"ל נחתו באנטבה. "לחייל בצנחנים, ותיק, מנוסה, במצב הזה שאזרחים ישראלים מוחזקים כחטופים, אין אלטרנטיבה אחרת אלא לצאת לפעולה", מספר הרשקו שהשתתף במבצע ונפצע באורח קשה מאוד.
"פתאום אני שומע כמו אלפי בקבוקים מתנפצים, זכוכיות, רעש מטורף של יריות, אתה לא מבין מה קורה", נזכר גרוס בהשתלשלות האירועים ביום החילוץ. "אבא תופס אותי בידיים, רץ איתי לחדר, עם אימא, חשבו שפשוט רצו לחסל אותנו, שנגמר האולטימטום. הם אמרו: "שמע ישראל", נפרדו מהעולם ושכבו עליי. אחרי כמה דקות אבא שלי ואחד החיילים לקחו אותי על הידיים, כיסו אותי בשמיכה כדי שאני לא אראה את כל הדם ואת כל ההרוגים ואת כל מה שקורה שם ולצערי הרב כן ראיתי את הדברים האלה שילד בן 6 לא צריך לראות , ועלינו ישר למטוס הראשון שהמריא".
הוא מספר שהאירוע השפיע עליו עמוקות, השפעות שבאות לידי ביטוי עד היום: "חזרתי ילד אחר, לא אותו הדבר, ילד עם פחדים, עם בעיות בדיבור, עם גמגום, עם בעיות ריכוז. עם פחדים להיות בחדר לבד בחושך, דברים שהשפיעו הרבה שנים. זה חוזר אליך לפעמים כשאתה נזכר, זה חוזר אליך בלילות, כולם חושבים שהכל בסדר אבל בפנים לא הכול בדיוק אותו הדבר".
במהלך מאמצי ההשתלטות על הטרמינל סורין הרשקו עלה לאבטח את גג המבנה. "אני עולה במדרגות אל הגג וכנראה שאיזה שוטר אוגנדי חיכה לי שם באיזו פינה חשוכה ומשם הוא ירה שני כדורים ושאם אני נפגעתי. אני לא ראיתי אותו", הוא מספר. אחד הכדורים פגע ישירות בעמוד השדרה של הרשקו ושיתק אותו מהצוואר ומטה. "נפלתי על הפנים וראיתי הרבה דם מסביב אבל הרגשתי בסדר. לא כאב לי כלום. מאוחר יותר, תוך כדי תהליך השיקום, הבנו שהמצב לא משתפר. שלב ההשלמה עבר די בקלות. הפציעה שלי היא מאד קשה אבל יש דברים שאני כן יכול לעשות ויש גם המון דברים שאני יכול ליהנות מהם, אני מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה, עדיף עם ויסקי", הוא מסכם בחיוך ובאופטימיות מעוררת השראה.
במהלך כל השנים נשמר קשר קרוב בין משפחות גרוס והרשקו. "חברים, אח, סורין זה משהו שאי אפשר להסביר במילים, באמת אחד האנשים המיוחדים", מסביר הרשקו.
לפני כשבועיים, ביום השנה ה-43 למבצע, נסגר המעגל: שי הרשקו הוזמן יחד עם מחלצים ומחולצים נוספים למרכז פרס לשלום ביפו לקבל כמזכרת פתקים בכתב ידו של שר הביטחון בזמן המבצע, שמעון פרס. ובערב בנו הבכור סיים מסלול מפרך ביחידת דובדבן ובטקס המרגש הוזמן לא אחר מסורין הרשקו לנאום על הבמה: "זה הניצחון שלנו על הטרור היום. הם ניסו לחסל אותנו באנטבה ולא הצליחו, ואנחנו המשכנו לתת חיים חדשים וזה מטורף".