זמן סליחות: המדינה צריכה לבקש סליחה מתושבי דרום תל אביב על ההזנחה וההבטחות השקריות, התקשורת וההורים צריכים לבקש סליחה מהגננות על ההכללות והחשדנות, והממשלה צריכה לבקש סליחה מכל מי שנפגע בעקבות העדפת אינטרס מדיני צר על פני ערכים וקווי מוסר בסיסיים. כתבי החדשות בפרויקט מיוחד ליום כיפור.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
סליחה מהגננות והגננים - אביבית מיסניקוב
מטפלת וסייעת - אבל לא גננת, מעון או פעוטון - אבל לא גן. ההגדרות האלה כל כך חשובות כדי שנהיה מדוייקים, כדי שלא נכפיש ציבור שלם של גננות וגננים. "צריך לעקוב אחרי כל הגננות", "אסור לסמוך עליהן" – אלה רק חלק הקולות שנשמעים על ידי הורים מודאגים שממש מנהלים תחקירים על הגננות ומתייחסים אליהן בחשדנות. אבל האם מדובר באמת ב"כול הגננות"? האם ההכללות עוזרות לנו להגן טוב יותר על הילדים שלנו?
איך תעברו את הצום? המדריך המלא
חשוב לדעת ולזכור שהעובדים בתחום החינוך השקיעו שנים מחייהם בלימודים. אלה אנשים שבחרו במקצוע בגלל זיקתם ואהבתם לילדים, והיום, בעקבות שורה של מקרי ההתעללויות שנחשפו, הם ניצבים מול אש צולבת מצד הורים מודאגים ומצדנו, העיתונאים, ומנסים להגן על טיפת הכבוד האחרונה שנותרה להם ולמקצוע שלהם.
גם אני ככתבת שיצא לה להתעסק לא מעט בשנים האחרונות בעשרות מקרי התעללויות במעונות הפרטיים, חטאתי לא פעם וקראתי למטפלת מתעללת "גננת". למעשה התרגלנו כל כך לחשוב שאפשר לקרוא גן לכול עסק לטיפול בילדים, אבל בכך אנחנו עושים עוול ומטעים.
לגננות נמאס להיות מוכפשות. הסתדרות המורים יזמה הצעת חוק חדשה שמבקשת להגן על ההורים, הגננות והילדים וקובעת כי אדם לא יתחזה לגננת ולא ישתמש בתואר הזה, אלא אם הוא עובד הוראה בעל רישיון הוראה ממשרד החינוך. אז בואו נבחן כל אירוע לגופו, ובפעם הבאה שאנחנו אוספים את הבן או האח מהגן או מהפעוטון ננסה לעשות את זה עם חיוך. גם מילה טובה לצוות החינוכי לא תזיק.
אני רוצה לבקש סליחה ממירי, מעינת, מלירון ומגננות נוספות שהתעקשו לתקן אותי ואת ההורים בתקופה האחרונה. הן נלחמו על השם הטוב שלהן ועל מקום העבודה שהן כול כך אוהבות. גם המטפלות, הסייעות ובעלות הפעוטונים הפרטיים - אני כל כך מאמינה להן שאיכפת להן, ושהן רוצות שהיחסים עם ההורים יהיו כאלה שיאפשרו לסמוך עליהן. הן באמת אוהבות את הילדים שלכם.
סליחה מתושבי דרום תל אביב - גלעד שלמור
הרבה חופש יש בחגי תשע"ח וטוב שכך, כי הפוליטיקאים שלנו זקוקים להמון זמן כדי להתנצל בפני תושבי דרום תל אביב - גם הישראלים וגם מבקשי המקלט. האוכלוסייה הישראלית מרגישה כמיעוט בביתה ולא נדיר לשמוע נשים מבוגרות מספרות על פחד לצאת החוצה, סתם, לעשות קניות למשל. המשטרה כושלת בסיפוק תחושת ביטחון לתושבים ובמקום פתרונות יצירתיים, רק מעמיסה עוד ועוד שוטרים על הרחובות הקטנים של דרום תל אביב. תמיד תהיתי איך עשרות אנשי ביטחון חמושים עם צ'קלקות מהבהבות תורמים לתחושת ביטחון, אבל מילא.
גם הפוליטיקאים לא חושבים מחוץ לקופסה. הם מבטיחים הבטחות: נגרש אותם, נוציא אותם החוצה במטוסים. עובדה שהם עדיין כאן - כבר מעל עשור, משתלבים, בונים חיים. אסור לשכוח שהרוב המכריע מתוכם שומר חוק. היה רגע אחד השנה שנראה כאילו משהו עומד סוף סוף להשתנות. בלהטוטנות דיפלומטית מרשימה הצליח ראש הממשלה נתניהו לסגור עם האו"ם הסכם, שלפיו מחצית ממבקשי המקלט בישראל יקלטו במדינות אירופה. צריך להבין, בימים שבהם העולם כולו נמצא בעיצומו של תנועת עמים, צונאמי של הגירה, חתימה על הסכם שכזה היא לא פחות מפלא.
בסך הכול 16 אלף בני אדם היו אמורים להישאר כאן, והשאר לקבל סיכוי לחיים טובים באירופה. אבל הרשת געשה, הבייס הימני זעם וקומץ פעילים מדרום תל אביב התנגד: הרי איך אפשר להשאיר כאן 16 אלף? תוך כמה שעות ראש הממשלה התקפל, אמר שהוא קשוב לציבור וביטל הסכם, שטובי הבכירים עמלו עליו במשך חודשים ארוכים. לא ראיתי אותו משנה את דעתו כך שרבבות מבני קהילת הלהט"ב ביקשו להם זכויות.
אז ראש הממשלה התקפל, ארבעה חודשים עברו ושימו לב - הם עדיין כאן. ותנו לי לעשות לכם ספוילר: הם גם יישארו כאן. מספרם אולי יילך ויפחת אבל ייקח שנים עד שיגיע ל-16 אלף, המספר שאמור היה להישאר אחרי ההסכם. בינתיים הועברו 28 מיליון שקלים לשיקום דרום תל אביב. לא רע, אבל הממשלה הבטיחה מאות מיליונים.
הפוליטיקאים ימשיכו להבטיח גירוש וילבו את השנאה כלפי מבקשי המקלט - ויותר מכך ייצרו דיכוטומיה: אנחנו או הם, הישראלים או המסתננים. זה על חשבון זה. במקום להקים מערך של תמריצים, שיביא את מבקשי המקלט להתפזר בישראל, במקום ליזום הכשרות בחקלאות וסיעוד שיאפשרו לשלב אותם במקום חלק מ-200 אלף העובדים הזרים שנמצאים כאן ברישיון. הם נשארים בדרום תל אביב, והתושבים נותרים עם הבטחות ריקות.
גם מבקשי המקלט זכאים להתנצלות: מלכתחילה, כשחצו את הגבול הם הועברו לדרום תל אביב ושם הקימו את חייהם. בלי מערכת קליטה כמו באירופה מצד אחד, ומהצד השני, בלי אפשרות משפטית לגרש אותם. לימבו אזרחי. גם מהם צריך לבקש סליחה, על כך שהשיח הפוליטי מתייחס אליהם, בני אדם, כאל בעיה ואל סילוקם כאל פיתרון. שיח שמדבר עליהם רק כמספרים, שמתכחש לסיפורם האישי.
את מצוקתם של תושבי דרום תל אביב אפשר וצריך להבין, כך גם את מצוקתם של מבקשי המקלט. על ההבטחות השקריות והחשיבה המאובנת - על זה צריך לבקש סליחה ואחר כך גם לנסות לתקן.
סליחה על שיכחת הערכים - ירון אברהם
יודע כל סטודנט שנה א' בחוג ליחסים בינלאומיים, שיחסי חוץ מושתתים בעיקר על אינטרסים של מדינות. ערכים משותפים, מסורות ארוכות שנים של דמוקרטיות משגשגות, כל אלה הם הפתיח של פוטו אופ או מסיבות עיתונאים. אבל השאלה המתבקשת שכנראה צריכה להיבדק מחדש היא: איפה עובר הגבול? מתי מדינה זונחת את קווי המוסר הבסיסיים שלה לטובת אינטרס צר, שגם לא ברורה מידת יעילותו. זה נכון עוד יותר כשמדובר במדינת ישראל ובהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של העם היהודי.
תראו את השנה האחרונה ביחסי החוץ של ישראל: האינטימיות בין ראש הממשלה נתניהו לראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן היא דוגמא נפלאה לאטימת אוזניים. נתניהו מבקש לשבור את החזית האחידה של אירופה ואת האחיזה של מוגריני בנציגי האיחוד, באמצעות חיבור למדינות כמו הונגריה, ולשם כך כולנו אוטמים אוזניים וטומנים ראש בחול. לא שומעים את דברי ההלל של אורבן על מנהיג הונגריה ההוא ששיתף פעולה עם הנאצים, לא רואים, או יותר נכון רואים ומתעלמים מהקמפיין שלו נגד ארגוני זכויות אדם, אפילו מכסים עיניים למשמע התבטאויות אנטישמיות פר אקסלסנס.
והנה מגיע מנהיג הפיליפינים ושוב הבת יענה מהזן בישראלי מתגלה לה. רשימת השערוריות של דוטרטה ארוכה ואם נפרט את כולה נגיע לראש השנה. ובכל זאת: ככל שיהיו נשים יפות יותר יהיו יותר מקרי אונס, אמר הגאון. מה עוד? הוא איים לשרוף את בניין האו"ם, קילל את אמו של האפיפיור בגלל שבמהלך ביקורו במנילה היו פקקי תנועה, ורמז שאפשר לרצוח עיתונאים.
אה כן, גם הצהיר בחגיגיות שישמח לטבוח בשלושה מיליון מסוממים "כפי שהיטלר טבח במיליוני יהודים". אבל כאן, בישראל, הוא התקבל בכבוד ששמור למלכים - עם השטיח האדום, החיבוקים וכול התפאורה הנלווית.
אין חולק שישראל צריכה לחפש לעצמה כל הזמן שותפים חדשים. רובנו גם לא חושבים שישראל חייבת להיות המגדלור המוסרי של אומות העולם. אבל צריך לעצור ולשאול: מה גובר על מה - האם האינטרס המדיני לשנות את דפוסי ההצבעה באו"ם או החובה לבלום ולגנות כל דפוס של אנטישמיות? האם לשבור את אירופה או לשבור את הערכים הכי מקודשים של החברה הישראלית?
לשנה החדשה צריך לאחל שיחסי החוץ של ישראל יתבגרו. לא הכל זה 0 או 1. יש תחום אפור, שצריך לתת גם עליו את הדעת. עד אז צריך לבקש סליחה: מנשים, מניצולי שואה, ממיעוטים. כל אלה נשכחים בדרך להשגת אצבע נוספת בעצרת הכללית.