ביום רביעי, 11 ביוני 2003, מחבל מתאבד מחופש לחרדי עלה לקו 14א' בירושלים ופוצץ עצמו סמוך לכיכר הדווידקה. בין 17 בני האדם שנרצחו בפיגוע היה רועי אלירז, צעיר בן 21 שהיה בדרך ליומו השני בעבודתו החדשה כמאבטח ב"מפגש השייח'" בשכונת תלפיות.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"הוא נולד באילת, בן ונכד בכור", מספרת אמו של רועי, אירית, לחדשות Online. "בגיל 4 עזבנו את אילת לירושלים, אחר כך עברנו למבשרת. הוא מאוד אהב כדורגל והיה מאוד שובב". אירית ובנה היו קרובים במיוחד: "ילדתי אותו בגיל 20, אז היינו יותר חברים מאמא ובן. היינו הולכים יחד לקנות לו בגדים, וכשהיה צועק 'אמא' בחנות המוכרים היו דורשים שאוציא תעודת זהות, כי זה לא יכול להיות".
כשנולדו אחיו הקטנים – תחילה גיא, ואז התאומות מיכל ודנה – השובבות התחלפה באחריות. "בעלי היה בקבע, אז אני גידלתי את הילדים לבד – והוא עזר לי המון עם הגידול שלהם", מחמיאה אירית. "הוא היה חוזר מבילוי בלילה, ועובר בחדרים שלהם לוודא שהם מכוסים. הזיכרון האחרון של התאומות, שחגגו בת מצווה שלושה חודשים לפני שנהרג, זה שהוא היה לוקח אותן לקולנוע ומפנק אותן".
"הגיע לאחיו בחלום ואמר: 'אני צריך ללכת'"
על הפיגוע שמעה אירית מבנותיה, שסיפרו לה שהתפוצץ אוטובוס. "איך שפתחתי את הטלוויזיה הרגשתי את כל הדם יוצא לי מהגוף", נזכרת אירית. "לא ידענו עדיין איזה אוטובוס זה היה, אבל אמרתי לבעלי: 'נגמרו לנו החיים, רועי נהרג'. הוא ענה לי: 'את מטורפת', והשבתי: 'אני מרגישה שקרה לו משהו נורא'". היא ובעלה מיהרו לחפש את רועי בכל בתי החולים, אולם לבסוף נאלצו להגיע למכון לרפואה משפטית באבו כביר. "התפללתי שהוא לא יהיה שם, שהשוטרים ייתקשרו להגיד לי שמצאו אותו – אבל זה לא קרה. יצאתי מאבו כביר האישה הכי ממוטטת בעולם".
במקביל, גם אחיו הקטן של רועי, גיא, הרגיש שמשהו לא בסדר. "הוא היה בטיול שנתי, ונרדם באוטובוס – מה שלא קורה לו", סיפרה אירית. "בחלום הוא ראה את רועי, שאמר לו: 'אני צריך ללכת. אני מרשה לכם לבכות שבעה ימים, ואחר כך אתם חייבים לקום ולהמשיך. תגיד לאמא שאני מאוד אוהב אותה'. הוא ביקש לחזור הביתה, ואירגנו לו מיניבוס. הוא סיפר לאבא שלי את החלום, ואז אבא שלי סיפר לאמא שלי שרועי איננו".
"אחרי שרועי נהרג, חשבתי שאני לא רוצה לחיות – אבל אז חשבתי על גיא, מיכל ודנה שנותרו, ושזה לא פייר לעשות מעשה ולהשאיר אותם בלי אמא", מספרת אירית. "אמרתי לבעלי שאנחנו חייבים להביא חיים חדשים לעולם. עברתי 16 סבבים של טיפולי פוריות ובגיל 46.5 ילדתי תאומים, אורי ולירז, שהיום הם בני 12".
"אורי סיפר לכיתה על האח שלא הכיר"
"לפני כמה שנים עשינו מעשה, שהיה קשה לנו נפשית, ועברנו ממבשרת להר אדר", מספרת האם. "אורי ולירז גדלו בחדר של רועי, והבנו שאנחנו עושים להם עוול גדול, כי אי אפשר לחיות תמיד בצל אדם שמת. החלטנו שאנחנו חייבים לתת להם חיים נורמליים ככל האפשר".
"הנצחנו את רועי בהרבה דרכים: 'גן רועי' במבשרת, עם יצירה של פרפר שעשה עבורנו אמן; ספר תורה על שמו; סרט, 'אני הפרפר'; וגם ספר ילדים צבעוני, כי הוא היה ילד מאוד שמח ואופטימי", משתפת אירית. "מאז שהוא נהרג, אנחנו חוגגים לו יום הולדת, עם בלונים ושלט, בהר המנוחות. אולי למישהו זה נראה מהצד שאנחנו משפחה לא שפויה, אבל זו הדרך שלנו להמשיך. הוא תמיד איתנו".
"כשהבנות שלי ילדו, כל אחת נכנסה עם תמונה של רועי איתה – והסבירה לצוות הרפואי שזה אח שלה, שצריך לראות את הילד שייוולד לה", מספרת אירית. "גיא כותב לו הרבה מכתבים, ומניח אותם על קברו. אורי ולירז מבקשים לפעמים לבקר אותו. בשנה האחרונה המרנו את הקלטות של רועי, והתאומים ישבו וראו אותן, שמעו את קולו. בשנה הבאה אורי יחגוג בר מצווה ויקרא מספר התורה של רועי, וזה יהיה מרגש".
ואכן, התאומים שנולדו לאחר מות אחיהם הגדול מכירים אותו למרות שמעולם לא פגשו אותו. "מהרגע שלמדו ללכת הם היו באים איתי לבית הקברות, עושים תחרות מי מצליח להגיע ראשון לרועי", צוחקת אירית. "ביום הזיכרון בשנה שעברה אורי עמד בכיתה וסיפר על האח שלא הכיר – וכמה הוא מכיר אותו. התקשרו אליי אחר כך אימהות וסיפרו לי שהילדים באו אליהן וסיפרו היה מאוד מרגש איך שאורי סיפר על האח שלא פגש".
"מחפשת אותו ברחבת הריקודים"
גם כל כך הרבה שנים אחרי, אירית מודה שהיא לפעמים עדיין מחפשת את רועי. "לפעמים אני רואה מישהו עם הליכה שמזכירה לי אותו, ואני מתקרבת אליו עם דפיקות לב חזקות – ופתאום רואה שזה לא רועי שלי, ונהיית נציב מלח", היא מתארת. "בחתונות של הבנות שלי ושל גיא חיפשתי את רועי ברחבת הריקודים, כי לא יכול להיות שהוא לא יהיה שם".
"בלידה של הנכד הבכור שלי, נועם, החזקתי אותו ובלבי אמרתי 'רועי, תראה, הנה הילד של גיא – וממך לא יהיו לי אף פעם נכדים', וזה קשה. בכל שמחה יש תמיד את הכאב, ולגעגועים אין תרופה. אני שמה הרבה מסכות, כלפי חוץ אני מנסה להתנהג רגיל, אבל יש קושי גדול באובדן של רועי. יש חוסר גדול בבית, ותמיד זה יישאר. הלוואי שהוא לא היה נהרג, אבל זו המציאות של חיינו, של המדינה שלנו".