את התקופה שעברה רחל עגיב (אז בורביע) ומשפחתה, ילידי לוב, במחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה קשה בכלל לדמיין. זוועות על גבי זוועות שהיו לחיי היום-יום שלה, של בני משפחתה ושל יהודים רבים אחרים שרובם הצליחו להשתחרר מהן רק בזכות המוות. עגיב, שגורשה מטריפולי, שרדה את השואה כדי לספר על החוויות הקשות של משפחתה - ועל האובדן.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"זה המקום המקולל עלי אדמות", סיפרה עגיב על מחנה ברגן-בלזן. "מעוז שלטון הרוע. חיינו בצריפים, בלי אוכל, על אדמה קפואה ועם ייאוש אכזר".
עגיב הייתה רק בת 11 כשהגיעה לשם עם אימה ואחיה בני ה-14, 12 ו-8. משפחת בורביע עברה מסע מפרך שהחל בהימלטות מביתם בטריפולי בעקבות ההפצצות הגרמניות, ועד לגירוש מלוב למחנה הסגר באיטליה. בשל התנאים התברואתיים הקשים במחנות באיטליה, אביה לא שרד את התקופה במחנה ונפטר לאחר זמן קצר. המשפחה כולה, לאחר מכן, הועברה ברכבת למחנה ההשמדה ברגן-בלזן.
בגיהינום של מחנה ברגן-בלזן לא ריחמו גם על הילדים. "עבדנו בפרך בכל יום בהפרדה, מיון ופירוק הנעליים של הנרצחים בתאי הגזים", תיארה עגיב. כשלא עבדו, הילדים נאלצו לצפות מהצריף שלהם באנשים שמתמוטטים מכל כיוון ובכל רגע נתון. "אחד-אחד, קורסים, מתמוטטים ומתים מכל עבר", סיפרה. "אספו אותם בעגלות למשרפה. אף אחד לא התרגש כבר, זה מעגל ייאוש נורא".
על אוכל סביר אפשר היה רק לחלום במחנה. עגיב, שנלקחה לברגן-בלזן עם אמה, סיפרה על התנאים הירודים והלא אנושיים שלא אפשרו להתמודד עם הקור האדיר ששרר בברגן-בלזן. "לא היה מה לאכול, קבלנו פרוסת לחם בעובי של סנטימטר וצלחת מרק מלאה תולעים", תיארה. "הוצאנו את התולעים - ואכלנו. מי שנגעל ולא אכל, לא שרד".
כשלא עבדו בפרך, אסירי המחנה עמדו - והרבה. "כל יום היינו עומדים למסדר ולספירה", סיפרה עגיב. "לפעמים שעות, לפעמים יום שלם. קשה לעמוד כשהאדמה קפואה, הכאב ברגליים הוא בלתי נסבל".
גבי, אחיה הקטן של רחל, לא הפסיק לבכות במהלך כליאתו בברגן-בלזן: "הוא בכה כי היה רעב, הוא פחד. הוא לא יכול היה לעמוד בעוד מסדר ובעיקר כי זה כבר יותר מדי בשביל ילד בן 8".
לקראת סוף המלחמה, הגרמנים והבריטים החליטו על חילופי שבויים ובמסגרתם שוחררו רחל ובני משפחתה מהתופת במחנה. "לא ידענו לאן ייקחו אותנו, אבל חשבנו שכל מקום אחר עדיף על המקום הארור הזה בו שרר פחד ואימה", סיפרה. "אף אחד לא חשב שייצא משם חי".
גם אז, לאחר השחרור, מסעה המפרך של רחל היה רחוק מלהסתיים. היא ובני משפחתה נלקחו שוב ברכבות, והפעם למחנה גרמני בצרפת. משם, לאחר מספר חודשים, נשלחו לעיר ליסבון בפורטוגל. לאחר כחודש וחצי המשפחה עזבה את ליסבון והמשיכה לקזבלנקה שבמרוקו, שם שהו במחנה צבאי. משם, לאחר זמן קצר, חזרו הביתה - לטריפולי.
ב-1951 עלתה רחל לישראל יחד עם בעלה גבריאל ובנם בן החודש. עמם עלתה כל משפחת בורביע - האחים אברהם (ברמינו) ז"ל, גבריאל ז"ל, ויקטור ז"ל והאחות זמרנדה ז"ל. בחלוף השנים, רחל ובעלה גידלו משפחה ענפה: ארבעה בנים, שתי בנות והרבה נכדים ונינים שמספקים נחת לרחל - ודואגים לשמר ולהזכיר את סיפורם של קורבנות השואה יוצאי לוב.
מעט נכתב על יהדות לוב בתקופת השואה, למרות שנכללו במסגרת ה"פתרון הסופי" יחד עם יהודי איטליה. כתוצאה מכך הוקמו בלוב מחנות כפייה ומחנות ריכוז אליהם נשלחו היהודים מכל רחבי המדינה, חלקם גורשו לאיטליה והועברו עד למחנות ריכוז בגרמניה ובאוסטריה. "אחד המסרים החשובים מהאירועים הוא חשיבותה הגדולה של מדינת ישראל כמקום מבטחים לעם היהודי", רחל מבקשת להדגיש. "לכן אנו צריכים לשמור עליה, על הערכים של העם היהודי ועל האחדות בינינו".